היא הדליקה את הנר וקירבה אותו אל ידה שורפת לאט לאט את כריות
אצבעותיה ומחייכת חיוך מתוק של סיפוק וכאב.
היא תמיד היתה ילדה של אש...
היא אהבה להרגיש את הלהבה החמה הכל כך יפה צורבת צורות על
בשרה, לראות את עורה הבתול הלבן נחרך ולהרגיש את האושר כמו
הלהבה מתפשט בה.
כמו האש היא בוערת בריקוד שהוא רק של שתיהן...
היא כבר לא צריכה כלום... מלבד האש לא נחוץ לה דבר.

היא מעיפה מבט חטוף אל האפלה צמרמורת עוברת בגבה, היא בקושי
מצליחה לקום ולהתקרב אל הנר שלה... או לקרב אותו אליה.
הגוף שהיא הרעיבה מאיים לקרוס תחתיה, אבל כבר לא אכפת לה...
האש עדיין שלה, ומלבדה היא לא צריכה דבר.
היא מדליקה את הנר ונרגעת, עכשיו היא נושמת לרווחה כל כך הרבה
שלווה יש באש שלה שבוערת לה בעיניים שמחזיקה אותה שלמה שממלאה
אותה, שאוהבת כל כך...

קר לה... עכשיו מבפנים, דמעות מלוחות זולגות על לחיה על
הכוויות בעורה
היא מלטפת אותן, מוסיפה לידן טיפות טיפות של שעווה שורפת
הזולגת מהנר כמו מעיניה, נבלעת לה בעור, כואבת...
האש רועדת משתקפת בעיניה משווה לה מבט של חיים, החיוך המתוק
מתחלף בהבעת פחד, היא מסתכלת בעינוי על האש המנצנצת מולה,
כמוה.
האש מתעצמת ומקיפה אותה, היחידה שהיא אוהבת מאיימת עליה כעת,
היא לא זזה ממקומה מניחה לאש לעלות בה, לשרוף את בשרה...
בנשימות אחרונות היא לוחשת תודה...