לילה. ואני לא מצליחה לישון.
חושבת עלינו. מה יהיה איתנו.
הערתי אותך קודם. השארתי הודעה בפלאפון שלך.
"אני לא יכולה לישון". ומיד צילצלת. כזה אתה.
אבל הלכת לישון. ועכשיו, אני עדיין ערה, חושבת עליך.
מה יהיה איתנו? לאן הכל נעלם?
כבר שנתיים. שנתיים קסומות, מתוקות, כואבות.
פעמיים. פעמיים עצובות, רעות, שנואות. פעמיים יותר מדי
שהתרחקנו.
שנפרדנו.
ומה עכשיו? לאן ממשיכים מכאן?
אני רוצה לנסוע איתך לדור. לפרוש שמיכת פיקניק צהובה ולשכב
עליה לצדך. רק אני ואתה והשמש. והשמיכה הצהובה. החול הרך
והגלים.
רוצה שנגור במקום אחר.
רחוק מכל החברים, והלימודים והצבא.
רחוק מכל הציפיות והאכזבות.
הם אומרים שנהיה בסדר. אבל מה הם יודעים?
החיים משתנים כל כך מהר בשבילי.
וכל מה שאני רוצה, זה לעצור לרגע, אתך ולהסתכל על הכל.
לבלוע הכל. את ההורים והמורים והייסורים.
אתה רוצה לקנות לי הכל. לשמח אותי.
לראות חיוך נוסף מיד אחרי חיוך קודם.
להביא לי ירח וכוכבים ושקיעה וזריחה והבטחות אוהבים.
אבל קשה לי לקבל הכל בבת אחת.
אתה חולם חלומות רעים. רע לך.
ואני חולמת חלומות מתוקים. אבל לא טוב לי.
אנחנו צריכים לדבר, אני אומרת שוב ושוב.
אבל אף אחד לא שומע.
ממשיכים בשגרת החיים. עוד ריב ועוד בכי. החיים נמשכים.
נריב גם מחר, נשלים גם היום.
יש עוד המון דברים לעשות שעוד לא עשינו
המון דברים לנסות ולבדוק
לפני שמוותרים
והסכמנו לא לוותר שוב, אתה ואני מול העולם
והפעם נצליח. הפעם העולם יצטרך להבין שאנחנו אוהבים
אין לו ברירה אחרת.
גם אתה מבין? ואני?
אני אוהבת אותך. תמיד אוהב. אתה יודע את זה.
ואולי אנחנו עיוורים.
אבל אני מעדיפה לא לראות אמת אחרת כל עוד אני איתך.
כל אדם מוצא בעצמו את האמת שלו.
האמת הפנימית.
אור פנימי יש רק במקרר.
וברגע שהוא מוצא הוא צריך להחזיק בה, שלא תברח.
כי גם אם היא שונה משל אחרים, היא שלו. וזה מה שהוא צריך ורוצה
וחי למענו. וקם בבוקר כדי להאמין.
וזה נותן לו תקווה וסיבה.
סיבות.
לקום בבוקר, וללכת לעבודה, וללמוד, ולחיות.
וזה אתה. בשבילי.
להיות איתך זאת האמת שלי.
גם אם זה לפעמים קשה ולא מצליח.
אני לא עוזבת ומקווה שגם אתה תבין.
ותישאר.

stay, i missed you