יש לך חזה, אפילו הוא אמר... זאת מעין נחמה.

הם מתקרבים ואת מביטה מרחוק, אפילו לא תוהה אם הם פה כדי לגעת,
או כדי לנגוע... והם יכולים לגעת כמה שהם ירצו, לגשש באפלה ואף
פעם לא בחיפוש אחרייך, יש לך חזה... אפילו הוא אמר.

"סליחה" את אומרת להם אחרי שהכל נגמר "על מה את מתנצלת?" הם
שואלים, אחד אחד... באותו טון מגחך "סליחה שהייתי כל כך..." את
בסדר גמור, אפילו הוא אמר, אפילו הם אומרים. הם מציתים לעצמם
סיגריה ומציעים לך, את מתחילה לבכות..."בכלל לא מתאים לך
לעשן".

יד מחליקה בקרירות על כתף חשופה, ואסור להדליק את האור, רק
לירח מותר להביט בך הופכת למפלצת-לילה, צללים מתפזרים על כולך,
מסתירים את ההבעה המבועתת על פנייך, ואת לא בוכה. לפעמים דמעות
יבשות חורצות שבילים על הלחיים, את מתחילה לדמיין את מסלולן,
אל הפה, אל הסנטר, הצוואר, החזה...

והסיגריות מעוכות בחוזקה בתוך המאפרות שהכנת עבורם, לפעמים
מגיע בחור שמשליך את הסיגריה על הרצפה, והולך... מותיר אותך
רכונה על הרצפה לאור ירח אוספת את שאריות הטבק והנייר. לפעמים
בבוקר את מוצאת את עצמך באותה הנקודה בדיוק...

את מתעוררת ונעמדת מול המראה, במשך שעות, עד שכולך מאבדת צורה,
כבר אין שפתיים ואף, ובטן, כבר אין חזה... רק מספר צורות
מעוותות ואיברים שנעים לאורך הזכוכית.

ולבסוף מתלבשת בחוסר עניין, שולפת חולצה גזורה וג'ינס משליכה
אותם על המיטה, כמו שאת הושלכת עליה אתמול, בלי תשומת לב יתרה.
את מתחילה לחפש אחר חזייה, יש לך שתיים, שחורה ולבנה באותה
דוגמא סתמית, ובבוקר הן תמיד זרוקות איפשהו, נסתרות מעינייך.
את מתלבשת בזריזות ויוצאת, לא מביטה יותר במראה.

טיולים קיציים מידי ברחוב, בחוסר מעש, מביטה בהם עוברים על
פנייך מנסה לנחש מי ירצה ומה ירצה וכמה... כבר לא משנה לך אם
את רוצה. הוא לא רצה, הוא גם לא ירצה.
אבל יש לך חזה,
הוא אמר,
זאת... מעין נחמה.