אני מפספסת את החיים שלי.
הם עוברים לידי
ואני קורצת להם
נוגעת בהם לרגע,
מנסה להתקרב
אבל נפגעת ועוזבת.
מתרחקת.

כשאני עוברת ליד התקווה
היא קוראת לי לבוא אליה
אבל אני יותר מידי עצובה.
ומעדיפה לא להסתכל עליה,
או לראות אותה.

כשאני והפחד נפגשים
יש תמיד רגעים מרגשים,
יש תמיד שיחה קולחת.
אני משתכנעת בקלות.
נושמת את דבריו לריאות.
עד שאני כבר לא יכולה דבר אחר לראות.

כשאני רואה את העתיד שלי,
מביט בי מרחוק
אני מתחילה לדאוג,
או לדעוך.

כשאני מסתכלת לעבר בעיניים
אני גאה בעצמי,
על שהייתי איתו ועוד לא הרגתי
את העתיד שלי.

לפעמים אני מנסה לדבר עם האופטימיות,
היא רבה איתי
ואני יורקת לה בפרצוף.
כי היא אכולת קינאה
שאני מעדיפה את הפסימיות כחברה.

ואם כבר דיברנו עליה,
אז אני והיא ביחסים אובססיביים ביותר
כראוי לקשר עם קנאה.

כשאני מדגדגת את האהבה
או צובטת אותה,
היא מדגדגת אותי בחזרה
או מכאיבה,
כמו שהכאבתי לה.

וכשאני לבד בחדרי,
כשאני נעולה אחרי סורגים
מסתתרת מאחורי ספרים,
אני שומעת שירים
וכל כך מחכה לפגישתי עם הדמעות
אבל הן אף לא באות.