אחר כך יעלם האור,
והוא יבוא,
החושך,
הנורא מכולם.
ותבין שכמה שאתה בודד לבד
אתה יותר בודד כשאתה
מוקף באנשים וחיוכים.
ואז תגיע שתיקה,
וכך יעבור לו הזמן
והדפים אט, אט ייתמלאו במילים
חסרות משמעות.
והאנשים ייתרוקנו מנתינה
חסרת גבולות.
ואני, לא רואה אותי יותר,
בית החזה שלי בוער,
הכאב לא יישכח.
הפחד שחורט בי אותותיו.
ואין בי אוויר לתרום לרוח
ואין בי כחול לתת לשמיים.
הייתי רוצה להתחיל לחיות
והייתי רוצה לא להיות.
ואני, אין בי משהו מיוחד
אני, אין בי מה לתת...
לפחות לא בנתיים.
אין בי דמעות לתת למעין מים
אין בי שקט להעניק לדממה
אין בי מילים לתת למשפטים.
יש בי כאב, כל כך הרבה ממנו.
והמחשבות זוחלות בזמן שהיא אליי מדברת
"לא לשקוע בזה עוד..." ועוד היא מוסיפה
"אני יודעת שאת יכולה" ועוד דברים:
"אני אוהבת אותך נורא".
ואני, איפה אני?
שוחה בנחל העייפות,
גוססת בשטח אש,
אסור לי ליפול עכשיו.
הם יירו בי כולם,
אנשי העולם.
ואחר כך נעלם האור
והוא בא,
החושך הנורא מכולם. |