תמיד היה לי החלום, לטוס, לחיות את החופש בשמיים. כשמלאו לי 17
התחלתי ללמוד טיסה.
אין דבר שאהבתי יותר (כמעט) מלטוס. לאחר חודשיים של לימודים
אינטנסיביים הגעתי לשדה לעוד שיעור שגרתי. אני וגדעון, המדריך
שלי, העברנו בד"ח למטוס, ותוך 20 דקות היינו כבר בתוך המטוס
מוכנים להתניע.
לאחר הצהרת כוונותינו למגד בנוגע להקפות, קיבלנו אישור התנעה
והסעה למסלול 29.
רוח צולבת קלה נשבה, בעוד אני מבצע את בד"ח לפני התיישרות.
סיום הבד"ח קבלת אישור מהמגדל ויאללה מתחילים להתגלגל להמראה.
מדפים ל30% מצערת מלאה, 70 קשר והופ, אנחנו באוויר.
פנייה לצולבת ומיד עם הרוח. הטיסה עברה בצורה חלקה ביותר,
והנחיתה הייתה מושלמת.
פיניתי את המסלול ודיממתי מנוע. המדריך פתח את הדלת ואומר
"עכשיו אתה לבד!"
למילים האלו חיכיתי כל חיי, התחלתי להרגיש כאב בטן קל
מההתרגשות.
"אני מוכן" עניתי בקול רועד.
לראשונה, נכנסתי לבדי למטוס והעברתי בדיקות לפני התנעה.
הסתכלתי אל המדריך שלי, והוא סימן לי שהכל בסדר.
קיבלתי אישור התנעה מהמגדל. גדעון המדריך, כבר עלה למגדל לראות
אותי משם.
הייתי לגמרי לבד. התנעתי.
קיבלתי אישור הסעה למסלול 29. אני מסיע לאט. ומגיע למקום שממנו
אין דרך חזרה.
לוקח נשימה עמוקה ומבקש להתיישר להמראה, קיבלתי אישור; הלב
דופק כמו משוגע, אני מרגיש את האדרנלין זורם בכל הגוף, אני
מתיישר, פותח מנוע מתחיל לרוץ על המסלול ואני באוויר.
הכל נראה מצוין, אני מעט נרגע, פונה לצולבת.
מהירות 90 קשר וממשיך לעלות. מעלה מדפים. ופתאום אני שומע
אזעקה.
המדפים נתקעו ב10 אחוזים. בעוד המצערת נתקעה בכח מלא!
ניסיונותיי להוריד מכח המנוע כשלו, כמו גם הניסיונות להוריד,
או להרים את המדפים.
אני קורא קריאת מצוקה בקשר. מיד כל המטוסים שבאוויר מורים
לנחות, ואותי מנחים לבן גוריון.
"אני לא יודע לנווט" עניתי "אני חניך בסולו ראשון". נגרי זעה
נזלו ממצחי, בעוד אני עולה לגובה בטוח מעל הרצליה. מיד עלה
מטוס אחר לאוויר וקיבלתי הוראה לעקוב אחריו לבן גוריון.
במטוס המנחה, היה גדעון, הוא הקפיד לדבר איתי כל הזמן בקשר
ולנסות להשאיר אותי רגוע.
פחדתי מהאפשרות שאני אצטרך לנחות ללא מנוע, אך יותר הפחידה
אותי המחשבה לנחות עם מנוע מלא, לפי מה שהבנתי לגעת במסלול
במהירות של 100 קשר זו לא חוויה נעימה כל כך עם ססנה.
אני כבר רואה את בן גוריון, המנוע עדיין מסרב להוריד את כוחו.
קיבלתי הוראה לנסות לנחות עם המנוע עובד בכל כוחו. ניסיון
ראשון לנחיתה נכשל, הגעתי שטוח ואם הייתי נוגע, הגלגלים היו
נשברים וזה היה חבל עליי כי היה "קצת" כואב לי. נשארה לי בערך
שעה וחצי של דלק. בעוד ניסיונותיי לנחות לא הצליחו הוכנו צוותי
החירום לגרוע מכל. ראיתי מכוניות כיבוי אש, אמבולנסים ורכבי
ביטחון למיניהם חונים ליד המסלול, מחכים שאני אנחת. מעת לעת
נשאר לי דלק ל2 דקות, החלטתי לנסות לנחות בלי מנוע. הודעתי את
כוונותיי למגדל והם אישרו לי לבוא לגישה.
הגעתי לפיינל ארוך על מסלול 12 בגובה 100 רגל. כ50 רגל לפני
תחילת המסלול, שמעתי "שיעול" מן המנוע, ואז שקט. ידעתי שזה
יקרה, המהירות ירדה במהירות והגיעה כבר ל70 קשר, אני מעל
המסלול, ממש מעל הזברה. מוריד מעט את האף ומיד מושך אותו חזרה
למעלה. "קנגורו" חריף התפתח, ואני פחדתי לפגוע במי שעמד ליד
המסלול. לאחר כ300 מטר נעצר המטוס, ולהפתעתי עצרתי בדיוק בציר
המסלול.
למרבה האירוניה, שנים לאחר מכן, נהייתי טייס דאונים! |