אני כבר חודש לא מצליח לנשום עמוק.
אני מנסה למלא את הריאות שלי באוויר אבל אני נתקע, יש משהו
שחוסם אותי.
אני מנסה דרך הסרעפת אבל יש שם משהו, אני בטוח בזה.
אני עוצם את העיניים שלי בלילה בציפייה שמחר אני כבר אוכל
לנשום, וכל בוקר אני קם מחדש ומגלה שהשאיפות והנשיפות שלי
הופכות למהירות וקצובות הרבה יותר.
הלכתי בפסח לשיעורי יוגה ומדיטיציה וקיוויתי נורא שהם יצליחו
לשחרר לי את המשהו הזה. הם הסבירו לי על נקודות מיוחדות בגוף
שמנסות לרמוז שמשהו לא בסדר, ועל חורים שחורים בגוף ששואבים לי
את כל האנרגיה ועל הרבה הרבה דברים שהגוף שלי רוצה לומר לי,
ואני, אני לא מבין בזה, אני רק רציתי לנשום שוב.
ניסיתי גם רפואה מודרנית, וגם הם אחרי ימים של בדיקות וצילומים
לא הצליחו לגלות מה יש לי.
אחותי נתנה לי משאף, ואמרה שאולי זה התקף אסטמה, אבל שנינו
ידענו שזה לא היה זה.
בנקודה מסוימת כבר נמאס לי לנסות ופשוט ישבתי לי בבית מתנשף
ומתנשף רק מחכה לרגע שבו זה יהיה כל כך קשה, שהריאות שלי פשוט
יגידו- "טוב לפחות ניסינו", ויפסיקו כבר.
בחשיבה לאחור, אולי באמת יכולתי לעשות משהו בנידון, אולי אם
הייתי אומר לה מה באמת רץ אצלי בראש, ואולי אם הייתי מדבר
יותר, וצוחק יותר.
אבל זהו נגמר.
חלקיק חמצן אחרון שמעופף לא בחוסר מטרה באוויר נלכד בשאיפה
חזקה ונמשך ללא כל שליטה לעבר מקום לא ידוע. אם הוא רק היה
יודע שהוא האחרון. אולי הוא היה עושה משהו אחרת. |