שרש מתעופף ברוח
אל אדמת מישור סלוח
הוא צמח ביום דלוח
ביומן האל הוא דף שכוח

את הרוח הוא שואל
"וכי לאן כדאי לי לטייל?"
והרוח רק שורקת
והדממה משתתקת

רק האדמה תוהה
איך פתאום עזב אותה
והיכן כל חבריו
כל צמרת ענפיו

כל הגוף, הזקור והארוך
על כל יער כי ימלוך
בגובהו ובצילו
החסות והחכמה הם גילו.

עוברי אורח מרובים
לא פעם היו ישובים
למרגלותיו בצד הדרך
ובחכמתו מצאו גם ערך.

מי עקר? מליבה
של אימא אדמה -
בן אהוב כל כך יקר
מי חשב כי לו מותר

להחליט כי לא יצמח מחר?
ונדמה כי לא מכבר
האם צילו מכאן עבר?
ורק ההד מתעד -
את הספק שברוח נותר

והוא עדיין מטייל
ימינה ושמאלה מסתכל
ובוחן בסקרנות
קרקעות עם משמעות.

אך הטעם הראשון
של המים שהשקוהו
זהו מר הפדיון
שוב לא ירטיבוהו!

לא ירוו את צימאונו
ישררו בזיכרונו
לפעמים יהיה עצוב
כי לעולם הוא לא ישוב.

שרש, שרש
לאן אצה דרכך?
חורש, חורש
לא אהבת את בנך?

וכשבדרכך תלך
מי אותך יברך?
כשאתה הולך לעולמך
מי יזכור את עלמותך?

וכעת - עם היעלמותך
אף לא גדם לא נשאר
להנציח במותך
הכאב אשר נשבר.

כך, כששרש לא מכה
הזמן עליו לא מבכה
יגלה כי הוא בן חלוף
כמו ציור חול על החוף.

רק רצית להיות שרש
שם - בין עצי החורש
לדבר קצת אל הרוח
וגם להפיל תפוח -

אם רחוק ואם קרוב
עט הזמן שוב לא יכתוב
בדפך המיותם
בו הוטבע החותם

לא מכבר, זה עתה;
האם אי פעם ידעת
שכך זה יגמר?
כולם ציפו למשהו אחר...