ערב. אני נוסע לחברה טובה שלי שגרה ב"שולץ" על יד המקדונלדס
כבר המון המון זמן לא ראיתי אותה ואני ממש ממש מתרגש כשאני
מזהה את הפנייה בין רח' גורדון לויצמן שנמצאת איזה 400 מטר
מהבית שלה. יש שם בית קפה קטן פינתי חמוד כזה שחצי מהתיכון
עשיתי בתוכו על הכורסא הכחולה. אחרי זה היא נסעה לאמריקה להרבה
זמן, אני הלכתי לצבא והקשר קצת התנתק אבל עכשיו הכל חוזר אליי
בדיוק כמו פעם...
מאחורי דוכן פיס שלא זכרתי שהיה שם לפני כן קופץ חתול אפור
היישר אל מתחת לגלגלים שלי.אני עוצר בחריקה שומע בום קטן וחצי
יללה ומקווה שדמיינתי.אני יוצא מהאוטו והוא שוכב שם על הרצפה,
מתחת לפגוש.
אני ניגש ובודק הכרה וגם נשימות. ברגעים כאלה אני מתפקד כמו
מכונה. הוא לא נושם. אני לוקח אוויר לריאות, מתכופף אליו
ומדביק לו הנשמה מפה לפה.מסביב מתקהלים אנשים עומדים סביבי
ומסתכלים.אני מחפש דופק ומזדעזע לגלות שאין. בזמן שאני מתחיל
לבצע עיסויים אני צועק לאחת הבחורות שעומדת לצידי שתתקשר ל-101
ומהר.היא אומרת שכבר קראו להם. לחתול יש הפרשות, הוא מקיא, אני
הופך אותו על הצד ומסלק אותם עם האצבע. מאחורי גבי נשמע קולה
של סירנה אבל אני עסוק בהנשמה יותר מידי בשביל להבחין שהמשטרה
הגיעה עוד לפני מגן דויד.כשהאזיקים מונחים על ידיי כבר
מאוחר.לא עוזרות לי הצעקות והבכי הם דוחפים אותי לניידת בכוח
ונוסעים. את הלילה אני עושה במעצר ביחד עם שיכור אחד שכל הזמן
מקיא. אני מנסה לישון אבל הריח החזק של הקיא מעורבב עם ריח
האלכוהול לא נותן לי מנוח.
בבוקר מגיעה ורד,אקסית שלי ומשחררת אותי בערבות. היא מחליפה
איתי שתיים-שלוש מילים וחצי חיוך אחד. מאולץ. אני מודה לה מאוד
על שבאה ושואל אם היא יודעת מה קורה עם החתול. היא אומרת ששמעה
שהוא חי אבל זה אפילו לא מתקרב להצדיק את הנסיעה הפרועה שלי
ושעוד כשהיינו חברים היא העירה לי על זה, ושהיא מקווה שעכשיו
לפחות למדתי לקח. אני מודה לה שוב על שבאה ואומר לה שאני חייב
לזוז.
כשאני יוצא מבניין המשטרה ומקווה לשכוח את היום הזוועתי הזה,
ניגש אליי אדם לבוש בחליפה מחוייטת ומזדהה בתור העו"ד של
החתול. עוד לפני שאני מוציא מילה מהפה,הוא דוחף לי מעטפה ליד
ומסנן בקול רשמי של עו"ד "נתראה בבית המשפט" הוא פונה ללכת
ואני עומד שם המום - הצלתי לו את החיים והנבלה הזה תובע אותי
על ששברתי לו את עצם הזנב.
".... אף אחד לא מדבר
על צדק." |