01.05.2003
01:15

אני זוכרת את עצמי בימים ההם.
פעם
חשבתי ששירים כותבים כדי לפרסם.
כדי שיישמעו ויעברו מפה לאוזן, בהמון.
ורק עכשיו התחלתי להבין
שרק המילים
שייחרטו באש בלבו של אחר
שוות להכתב,

והבנתי לבסוף
מהי גאוותי האמיתית..
היא פשוטה.
כל חיי רציתי להרשים את ההמון.
והיום אני כותבת שיר- רק לאדם אחד.
וכל מבוקשי
לראות את פניו נאורות לפתע
ממילה בודדה שפגש,
מפסיק במקום הנכון, שיתאר נשימה אחת
שאחרי הנקודה....

והחופש שלי
והתהילה שלי
יהיו לגעת בידו,כשיסיים את קריאתו,
להרגיש את הזרם החם,העובר בינינו
ולראות את המבט-
האחד, האמיתי,
מבט של עיניים מורמות במהירות,
מהדף הלבן.