האור ההגיוני הלבן
שאחרי חשיכת נרות
סנוור
עבר בגוף ברעד צמרמורות
הסעיר בגל קר ודוקרני

הייתי חשופה אליו
יותר מכולם
כמו אדם ערום
שעומד במרכז מסחרי על מדרגות נעות
וכולם מסתכלים.

הייתי אותו אדם.
אני זוכרת את הרצפה מסתחררת מתחתיי
ואת עצמי נופלת לתהום שלי,
השחור, שנפער בתוכי ובלע אותי
בלגימה אחת של אוויר חנוק
תהום שאין לו סוף בעולם הזה
וגם לא בעולם הבא..

והשניה שלי,
השניה בה הפכתי פתאום
לאדם הגיוני וחזק,
אך בד בבד גם לאדם הכי רגיש ושברירי
שהעולם יכול לדמיין

אדם שיכול לשבור קירות במבט
ולרוץ אלפי קילומטרים במעוף
ואדם,
 שיבכה
אם יגידו לו
שיש אור, אי שם, רחוק לפניו.

אלפי דברים הגיוניים יש בחיים
והחיים עצמם, נשמעים להגיון,
אמנם הגיון מטורף
אך ניתן להבנה,
ורק אני, אני הקטנה, השברירית
ואני הלא מנוצחת
ממשיכה ליפול..

שמתי לב בערב הזה
לדקות של המודע שלי
שמתחלף ורוטט
כמו מיתר גיטרה מתוח
שעומד להיקרע.

אך הוא לא ייקרע לעולם
הוא ימשיך לרטוט,
שתדירות של פעימות לבי,

בחושך,
באור,
בחיים ובתהום
כי אדע, שכעת ולעולם
אינני לבד עוד

ובמרכז קניות קר וסואן מבטים קרים סקרנים
יש מי שיכסה את גופי הקפוא
במעיל פרווה אפור אלוהי
ויש מי שיחבק את כתפיי
ויקח אותי אל חיקו, ברוך שאיננו נשמע
לאף הגיון
שאני מסוגלת להבין

אז תרטוט, תרטוט, מיתר שלי,
בפנים,
וממנגינתך תשיר נשמתי
שיר ערש חרישי,
שיישמע בשקט
בלילה סוער וגשום
לאור נרות ותיפוף קליל בחלונות

יישמע כשיר מלאך לבן
עטור כנפיים
ששר אותו פעם לי
באותו אור קלוש, כשידיי הונחו בנחת על בטני
ונרדמתי

שיר הצלה אלוהי
שייקח למעלה בדרכו במדרגות השמיים
ולו רוצים להגיד
"אני יודע"
ו"אני נשמע"

להגיד ולטבוע
בתרדמה מתוקה
של אהבה