מאז פרוץ האינתיפאדה, מדינת ישראל ספגה כמויות בלתי-ניתנות
לתיאור של הרוגים ונפגעים פיזית ונפשית. אנו, אזרחי מדינת
ישראל, חשופים ללא תעוזה או חשיבה מלחמתית, וזוהי פשיעה; פשיעה
שלנו ופשיעה של המערכת הממשלתית, שמבטיחה ביטחון והגנה, ובפועל
מוכיחה לנו כי הפוליטיקה הינה אך ורק סדרה של מאבקי כוחות לא
אנושיים. מאז עלייתו של הימין לשלטון, שום שינוי לא אירע ברמת
הפיגועים וההיחשפות לטרור, שרודף אותנו כבר יותר מדי זמן.
ואיני מאשימה את הימין; אני אף חושבת שטמון בו הפוטנציאל
לחשיבה מלחמתית, לחשיבה שתביא לסיומו של הטרור. הבעיה מתחילה
מכך שהימין אט-אט הופך להיות בעל אופי שמאלני, בעל אופי
התפשרותי, וזה נראה לי מזוייף. מזוייף לחשוב ששיחות עם אבו
מאזן יביאו אותנו להסדר כלשהו עם הפלשתינאים. כבר מזמן נוכחנו
לדעת ששום דיבורים ושום נעליים לא מקדמים אותנו לשום מקום.
להיפך, עראפת נחוש בדעתו לתת יד לטרור, וברצונו להדיח את אבו
מאזן. ברור לכולנו מדוע. הטרור הוא מגיפה.

מאז ומתמיד, העדפתי להתרחק מהנושא, שאני כ"כ משתדלת להדחיק;
"פיגועים". רוצה להיות רחוקה מהמוות. רוצה להאמין שבאיזשהו
מקום הדחקה זו התמודדות. התמודדות של המציאות האידיאליסטית
שלי. כל זה ועוד נובע ככל הנראה מההחשפות הכל רבה שלי למוות.
מוות של אנשים קרובים, מוות של מכרים וסתם מוות. נהייתי אדישה
למוות. נהייתי אטומה. לפעמים אני מרגישה אפילו אשמה על כך שאני
לא בוכה יותר. מרגישה לא אנושית - ממש כמו המערכת הפוליטית
בהתגלמותה. וזה לא שאני לא מרגישה - אני כן. אני פשוט לא מגיבה
יותר - לא מגיבה יותר לתחושות. משותקת. פיגועים מעולם לא עשו
לי את זה. תמיד הרגשתי עצובה ומזועזעת מכך שהקונפליקט קיים,
אבל במידת מה גם נתתי לזה לעבור על סדר היום הרגיל שלי. היה
ברור לי שזו ה"שגרה". אז השגרה שלי היתה - יש פיגועים וזה דבר
חולף. אנשים שוכחים כפי שהם דאגו כ"כ לזכור (או להיות צבועים).
אחת הסיבות, שהעדפתי לא לתת לזה להוות חלק מסויים מהחיים שלי
הוא הרצון האשלייתי שלי לחיות במדינה, שבה אין שחיתויות.
במדינה, שבה לצאת החוצה ולנסוע באוטובוס זה לא אתגר יותר.
במדינה, שאני יצרתי לעצמי כאידאל. בטוחה אני, כי האידיאליזם
שלי, בלי ספק, נאיבי. עד לא מזמן נהגתי לחשוב שהוא עוד קיים,
איפשהו. היום, איני יכולה לומר בלב שלם כי האידיאליזם שלי,
ב-20 שנה הקרובות יהפוך למציאות. המציאות, שנראית כרגע באופק
היא טרור, טרור, טרור. מאבק דמים, שנמשך כבר 3 שנים במספר.

ב-5.3.03 אירע הפיגוע, שגרם לי להרגיש ככה קרובה למוות. אותו
אירוע, שפקח את עיניי - הפיגוע בקו 37, בשדרות מוריה. הודיעו
לי על זה בזמן שהייתי בגדנ"ע. חיפה. פחד. זה היכה בנו שנית,
מאז מרץ של שנה שעברה. ואני רק זוכרת מראות של אנשים בוכים,
מראות של ילדים, בסה"כ בני 17, חסרי-אונים, צמודים לפלאפון
שלהם, כאילו החיים שלהם היו טמונים בתוך הדבר המקושט והקטן
הזה. כאילו החיים שלהם תלויים בו - בלי הגזמה. ואני מוצאת את
עצמי, בדיוק כמוהם, צמודה לפלאפון שלי ומחייגת מספרים ללא הרף.
אם תשאלו אותי, של אנשים שאני מכירה ולא מכירה. מספרים.
והצלחתי לתפוס בסופו של דבר את מרבית האנשים, שעלו לי באותו
הרגע בראש. מזעזע יהיה לומר שבאותו רגע אפילו שמחתי. רגע אחרי
השמחה נהפכה לדמעות של ילדה קטנה. הרגשתי אנוכית. יותר מזה -
הרגשתי אנושית. בכיתי. זו תגובה לרגשות שלי. הרגשתי כ"כ
אנושית, שפתאום הייתי מודעת לעצמי, מודעת למה שקרה. מודעת לכך
שזה הגיע כ"כ קרוב אליי. מפוחדת.

מתה.