הפאב היה ריק מאנשים, רצפתו רטובה, רק לפני מספר רגעים גרר
עליה יוסף שמעוני סמרטוט לח. תאורת הרחוב משתקפת על הרצפה.
הדלת סגורה, הוא בדק אותה כבר מספר פעמים, הבוס שלו, מר עמית
הוכהיימר, היה אומר "מיד אחרי שהפאב נסגר, דבר ראשון צריך
לנעול את הדלת", ותמיד הוסיף את ההסבר שהיה גם די הגיוני "הדבר
האחרון שאני צריך שאיזה שיכור יבוא לפה בלילה בשביל להקיא או
לישון ".
השעה שלוש לפנות בוקר, אבל שמעוני לא מיהר לשום מקום. בדירה
שלו מחכה לו מיטת יחיד וזה בערך הכל. אומנם היא מקבלת אותו
לחיקה בלי התנגדות אבל גם לא בשמחה יוצאת דופן, זאת יעידו
הרעשים הטורדנים העולים מקרבה בלילות. אפילו הכלב שהיה לו,
רועה אירי מלא חיים, החליט לעבור דירה. קראו לו ז'אק. יום אחד
ז'אק ארז עצם פלסטיק חצי אכולה, קערת פלסטיק, שמיכת צמר ישנה
ונעלם לו. לפני זה היה שמעוני שמח כאשר שמע את יללות השמחה שלו
מבעד לדלת. לאחר שנפתחה בחריקה עמומה מבט אכזבה היה משתלט על
פניו, הוא לא אהב את בעליו, וסיבותיו הכלביות שמורות עמו.
שמעוני היה נוהג לקנות לז'ק פיסת אומצה עסיסית, אז יכול היה
לדמות בנפשו כי בבית ישנה אהובתו, שיערה ניחוח יסמין, מוטל על
הכרית שבקרב תתמוך את ראשו לתוך שנת לילה נעימה ונטולת חלומות,
והוא המאהב קונה לה מצרכים לארוחת ערב רומנטית שאדיה ישכימו את
הנסיכה הנרדמת וחיוך מתמתח בפניה.
לפני שהחל ליבש את הכוסות ניגש שמעוני לצוהר קטן. הוא הביט קצת
החוצה אל הרחוב הקפוא, היה קר ואדים עלו והגיחו מתוך פתחי
תעלות הביוב. הוא צחק בינו לבינו, הרי זה כאילו הגיהנום משחרר
קצת לחץ. באחד המשפטים שאמר אביו, שהיו בו יותר משלוש מילים
וגיהוק, הוא אמר שככל שפה יותר קר, ככה שם למטה בגיהנום יותר
חם. אומנם לא היה בזה הגיון, אולם המשפט גרם לשמעוני לראות את
המקום ההוא, את הגיהנום, כאי טרופי ששמש חמה מלטפת את חופיו
והשמיים בו תמיד תכולים, עם גוון קצת ירקרק.
נעימת ג'ז התגלגלה מתוך הפאטיפון לעבר הפאב, מרפרפת בקול
סקסופון על רצפתו, תופיה מקישים היו בקולם המעומעם על
השולחנות, המצלתיים נוקשות מקישות בכוסות היין שתלויות היו עם
רגליהן דקות הגזרה, למעלה. הוא עצם את עניו, מתרפק על קולו
הצרוד של הסקסופון, שבעזרתו אפשר היה לראות את שפתיו המכווצות
של הנגן, ולהרגיש את האוויר החם היוצא מריאותיו.
כאשר שמעוני פתח את עיניו בחזרה, החליף את דמותו של הנגן גבר.
למען האמת הגבר ההוא היה כה גבוה, שבתחילה הוא ראה רק צוואר.
"אבל בדקתי את הדלת המחורבנת לפחות עשר פעמים" היה הדבר הראשון
שחלף בראשו של שמעוני.
"לילה נעים" אמר האיש הגבוה במבטא זר, ובשלווה שרק אנשים
חמושים היטב יכולים להרשות לעצמם להפגין.
"איך נכנסת?" שאל אותו שמעוני שהיה עסוק עדיין בלתחזק את חפותו
בנושא נעילת הדלת.
"דרך הדלת כמובן".
הסקסופון צווח לרגע וחזר למקומו במלודיה.
"אבל הדלת נעולה". התריס בפניו שמעוני.
"הייתה נעולה".
שמעוני נרגע, ברם רק לרגע. אומנם חפותו בנושא נעילת הדלת
אושררה, אבל עכשיו הייתה זו נוכחותו הלא מוסברת של גבר גדול
מימדים בשעות של לפנות הבוקר איתו בתוך הפאב. ואם לא די בגודלו
של האיש הזר, ובעובדה שהוא לא סתם איזה שיכור שבא להעביר את
הלילה, הוא גם היה לבוש חליפה שחורה ונקייה ללא רבב, עם חפתי
כסף נוצצים. להשלמת ההופעה הוא נעל מגפיים שצייצו בכל תזוזה
קטנה שלו על רצפת העץ. צמוד לאגנו הוא אחז מזוודה שגם היא
הייתה שחורה. מבטו של הגבר הזר היה נעוץ בשמעוני ודומה כאילו,
עובר את עיניו וחורט על החלק האחורי של הגולגולת. צמרמורת
שהחלה מתפתחת בעצם הזנב התגנבה בצעדים זרירים עד לבסיס
המפרקת.
"אני מאוד מצטער" אמר שמעוני "אבל אנחנו ארר... סגורים" כדי
שהבחור לא יתעצבן החליט שמעוני להוסיף "לפחות עד מחר בבוקר, אם
זה ממש חשוב לך אני יכול לבוא לפה בשביל לפתוח את הפאב ישר על
הבוקר"
"כמובן שאתם סגורים, השעה כבר שלוש וחצי לפנות בוקר ואתם
סוגרים בדרך כלל בשעה שתיים. במקרים מיוחדים אתם ממשיכים עד
שעה שתיים וחצי אבל לא יותר מזה".
עכשיו היה ברור למדי שזה לא בא בשביל לשתות כוסית של לפני
השינה.
"תשמע אתה בטח מחפש את הבוס שלי או משהו כזה, אבל הוא לא נמצא
פה. הוא אף פעם לא נמצא פה בשעות כאלה, אם אתה רוצה לדבר איתו
אז כדאי לך לבוא מחר."
האיש שמע בשקט את גיבוב המילים המהיר והלא מובן של שמעוני, הוא
חיכה בסבלנות ששמעוני יסיים ואז אמר,
"אני לא באתי בשביל הבוס שלך".
שמעוני הרשה לעצמו להיכנס ללחץ "תשמע אני חייב לבקש ממך
ללכת".
"אם אתה רוצה" הוא הוסיף. למרות שחייו לא היו מאושרים, לא
הייתה לו משאלת מוות, והוא גם לא רצה להיפצע באורך חמור, לא
היו לו ספירים של חוסן מנטלי.
"תמזוג לי בבקשה כוס יין אדום, לא חשוב מאיזה סוג" אמר הזר
והתיישב לאט על כסא גבוה וצר, מוצא נקודה נוחה בה אין לחץ על
הגב, וכל חלקיו של הישבן מתפרסים באופן שווה על משטח הכסא,
משימה לא פשוטה לכל הדעות. את ידיו הוא הניח משולבות על שולחן
הפאב, שסימנים של לחות, תוצאה של המטלית הרטובה, עוד ניכרו בו,
אבל הרטיבות לא ממש הפריעה לו.
"כוס אחת ואחר כך הוא הולך, לא נורא" חשב שמעוני לעצמו באותו
קו מחשבה של כבש הרואה את המאכלת נוצצת בידו של השוחט ומניח
שהולכים לפרוס לו עוגת יום הולדת. במהירות של באר-מן ותיק +
פחד מוות, מזג שמעוני כוס מרלו לזר וחזר לייבש את הכוסות, שכבר
התייבשו מעצמן. הזר לגם לגימה קצרה, שיחק ביין על לשונו ומצמץ
בשפתיו.
"טוב אז מתחילים" אמר.
"סליחה?!" אמר שמעוני שלא זכר שהם צריכים להתחיל במשהו.
"צריך להתחיל מתי שהוא לא? אל תבין אותי לא נכון הייתי שמח
לשבת פה ולפטפט איתך קצת, אולי אפילו לשתות כוס יין, אני יודע
עד כמה עבודה כזו יכולה לגרום לך להרגיש בודד, אבל יש לי
עבודה. תאמין לי שאני לא אוהב לצאת מהמיטה החמה שלי בשעות כאלה
אבל אין מה לעשות".
"על איזה עבודה לעזאזל הוא מדבר".
"תשמע אני לא יודע על מה אתה מדבר אבל אני מציע לך לקפוץ הביתה
ולחזור לישון. מחר בבוקר הכל יהיה יותר טוב, או לפחות פחות
גרוע. תאמין לי אני יודע". האיש הזר חבט בידו בחוזקה על
השולחן. החבטה ובעיקר הקול החזק שהיא הפיקה גרמו לשמעוני לנתר
אחורה בזריזות שהוא לא ידע שקיימת בו.
"אתה יודע מה מעצבן אותי בעבודה הזו, אני אגיד לך. אנשים
מתייחסים אליך לא יפה. היותר חזקים מנסים לגרש אותך, אולי
אפילו בכח, האחרים מנסים להתייחס אליך במין חמלה צבועה, הם
אומרים לך שהכל יהיה בסדר, שעה שהם מנסים להשתמש בטלפון כדי
להזמין את המשטרה". הוא הרים פתאום את קולו. "כאילו שאני לא
מבחין". שמעוני הוריד את ידו מכפתורי הטלפון שניה לפני שהספרה
האחרונה נלחצה.
"אז מה העבודה הזאת שלך?" אמר שמעוני, מקווה שלא לשמוע מקצועות
כמו רוצח שכיר, פסיכופת או אסיר משוחרר.
"אני גובה חובות" אמר הזר והניח את המזוודה לידו על השולחן
בוחר בקפידה שטח יבש.
"ואת מי אתה מחפש?"
"אותך"
"אז יש פה בוודאי טעות, אני לא חייב לאף אחד שום דבר" שמעוני
עצר לרגע והמשיך "פשוט אף פעם לא לקחתי הלוואה".
"אני יודע"
"יופי" אמר שמעוני ואנחת רווחה נחלצת מריאותיו "אתה בטח רוצה
שאני אתן לך פרטים של משיהו, בטח לקוח, נו תשאל אני מוכן לעזור
לך בשמחה".
"אני לא מחפש כתובת של אף אחד".
"או קיי, בסדר, אז אתה יכול לסיים לשתות את היין שלך? כי עוד
מעט אני מסיים לנקות ואני רוצה לחזור הביתה".
"לחברה"
"סליחה?!" אמר שמעוני, שבלבול החל להתאבכ עם תחושת הפחד.
השילוב בין שניהם גרם לו לתחושה די מוזרה בבטן.
"החוב שלך לחברה, אני באתי לפרוע אותו".
"שוב פעם אני מסביר לך, אני לא לוויתי שום דבר מאף אחד, ובטוח
לא מחברה, אני לא מאמין בחברות האלה. הם אומרים לך משהו אחד
ואחר כך אתה מגלה שהכל היה עבודה בעיניים" הזר חייך, חיוך
שאפשר להשחיז עליו סכיני גילוח. עיניו הצטמצמו לשני חריצי
תכלת.
"אתה רוצה להגיד לי שלא קיבלת כלום?".
"מאיזה חברה"
"מהחברה באופן כללי, קיבלת לאן?"
"אני מניח שכן" אמר שמעוני ביאוש. הוא הגיע למסקנה שיש לו פה
עסק עם בחור לא ממש שפוי, שלא כדאי להתווכח איתו. הוא בטח
ידרוש ממנו איזה מאה שקל, או את הכסף שיש לו בארנק, אולי אפילו
גם את הכסף שבקופה, למרות ששם יש רק קצת עודף, ואז ילך. "טוב
אז כמה אני חייב לחברה" אמר בציניות.
הזר מצד שני לא היה ציני, הוא היה קורקטי בצורה כואבת  "בוא
נראה" הוא אמר ופתח את מזוודתו. אור מתכתי נדף ממנה והאיר צלקת
ארוכה וצרה שהתחילה בזווית עינו ונגמרה קצת מעל השפה העליונה.
הוא הוציא משם קלסר קטן, מחשבון ועט.
"בשביל מערכת החינוך, ההורים שלך, סימה בוכריס"
"דליה אבן עזרא, המפקדים שלך בצבא, המורה שלך לנהיגה" אחרי כל
שם שאמר הוא רשם משהו בפנקס שלו. הוא המשיך ואמר לעצמו עוד כמה
שמות של אנשים ומוסדות ציבוריים, ואחרי דקה קצרה הוא הפנה את
הקלסר לכיוונו של שמעוני. "סך הכל לא יותר מידי אנשים, אני
חייב להגיד שיצאת בזול" שמעוני לקח את הקלסר לידיו והביט
ברשימה, ליד כל שם פרטי הופיעו רישומים של מאות שקלים, וליד
מוסדות ציבוריים הופיעו אלפים. הסכום הסופי לחיוב נרשם מתחת
לקו בצבע שחור ועמד על 18,345 שקלים ללא מע"מ. "עיגלתי לך את
זה כלפי מטה", אמר לו הזר בחיוך של מוכר מכוניות משומשות.
שמעוני הפנה את הקלסר לכיוון הזר והצביע על אחת הרשומות
"מזה?!! מערכת החינוך, ארבעת אלפים שקלים".
"כן, החינוך שקיבלת במהלך שתיים עשרה השנים שלמדת זה ארבעת
אלפים שקלים. זה מחיר קבוע אצלנו אי אפשר לעשות הנחות. תגיד רק
תודה שלא למדת באוניברסיטה, זה היה מקפיץ את המחיר בעוד כמה
אלפי שקלים". הגבר שלף קיסם מקופסאת עץ קטנה שהייתה מונחת לידו
על השולחן, והחל מחטט בשיניו באיטיות, הוא הקפיד לעבור על כל
שן כמה וכמה פעמים. "אתה יודע, אני יש לי שיניים כל כך רגישות
אם אני קצת מזניח את הטיפול בהן, מיד מתחילות ל כל מיני
בעיות".
שמעוני התעלם מההרצאה הדנטלית, דברים קצת יותר חשובים מוטלים
היו על הכף "רגע, ומה סימה רוצה ממני, היינו חברים בסך הכל חצי
שנה".
"יכלת לפחות להיפרד ממנה פנים מול פנים ולא בטלפון, נכון?" אמר
הזר בכעס, וחזר לחטט בין שיניו. אחרי ששניהם שתקו כמה דקות הוא
זרק את הקיסם לתוך מאפרה.
"אני מניח" אמר שמעוני ביאוש. "ומי זאת בכלל הדליה הזאתי, אני
אף פעם לא שמעתי אפילו את השם השם שלה, אז למה אני חייב לה 999
ש"ח וארבעים וחמש אגורות".
צליל עצוב של קלרינט התגנב לו לתוך נעימת הג'אז.
"תנסה להיזכר" הפציר בו הזר, אבל שמעוני הנד בראשו לשלילה.
הזר נאנח בחוסר סבלנות "דליה אבן עזרא למדה איתך בכיתה ח', היא
ישבה לפנייך בשיעור ספרות, ואתה כל הזמן משכת לה בחזייה.
בעקבות, ילדים אחרים בכיתה הצטרפו למשיכות ולמילות הגנאי
שנשלחו לעברה עיתים לבקרים. אחרי שנה של הצקות אינטנסיביות,
דליה החלה לפתח תסביכים לגבי ההתפחות המינית המוקדמת שלה.
התסביכים, כמו תסביכים, התפתחו עם הזמן להפרעות נפשיות, ובעיקר
לנימפומניה. בסוף היא הפכה להיות זונה בבורסא, לא בגלל שהיה
חסר לה כסף, אלא בגלל שהיא כל הזמן הייתה צריכה סקס. לפני שלוש
שנים היא התווכחה עם איזה לקוח שלה, אף אחד לא יודע על מה. בכל
אופן היא התווכחה עם הבחור הלא נכון. הוא הוציא לום ברזל חלוד
שהיה מונח מתחת למושב האחורי והרג אותה. את הגופה מצאו רק אחרי
שבועיים, אתה לא צריך שאני יגיד לך איך היא נראתה.
"אתה לא רציני, אתה לא יכול להאשים אותי במה שקרה, אני לא יכול
להיות אחראי על איזה מטורף שמסתובב עם לום ברזל ורוצח זונות".
"אני לא מאשים אותך בזה, אבל בהחלט היה לך חלק בהתדרדרות שלה
ולכן אתה צריך לשלם".
"מאיפה אני הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה, הייתי בסך הכל ילד"
"אין מה לעשות ההחלטות והחישובים כבר נעשו ואי אפשר להחזיר את
הגלגל אחורה. כנראה שהיית צריך לחשוב קצת יותר לפני שעשית כל
מיני דברים"
"תגיד, סתם שאלה. אתה לא אמור לשלם על החטאים שלך רק אחרי שאתה
מת? לפחות לפי התורה שלנו זה ככה" אמר שמעוני שהתחיל לחשוש
שאולי קרה משהו והוא מת.
"שמע" אמר האיש הזר בטון של מורה ותיק שכבר ראה דבר או שניים
בחיים "ככה היינו עובדים פעם, אבל זה לא היה מספיק מוחשי.
אנשים לא נוטים לחשוב על זה יותר מידי וכשר ההרתעה שלנו לא היה
משהו. לכן עכשיו החלטנו על שיטה חדשה אתה משלם על החטאים
אד-הוק. מכיוון שכיום אנחנו רק מניחים את התשתית לנושא אז לוקח
קצת זמן עד שמגיעים לכל האנשים, אבל בעזרת השם בעוד שנתיים
שלוש איך שאתה מבצע חטא, טרח אתה משלם". האיש הזר עצר לרגע ואז
המשיך "אתה יודע יש משפט של מרסל פרוסט שאומר שמהו כמו, ואני
מצטער אם אני לא ממש נאמן למקור, "כמה סיכויים לאושר עתידי
נופלים קרבן למען הסיפוק המיידי". אם כל האנשים היו חושבים ככה
אז כנראה שלא הייתה לי עבודה מה?". "בכל מקרה אין לי את כל
הלילה בשביל להסביר לך כל סעיף וסעיף".
"אוקיי אז אתה נותן לי את הסכום במזומן או שאתה מעדיף לשלם
בצ'ק. בעצם לאחרונה החברה ממחלקת כספים הכניסו אופציה של
אשראי, חכה שניה". האיש הזר הוציא פלפאון כסוף מכיס מעילו
והתקשר. "שלום מחלקת כספים, שלום תגידו איך הולך כל העסק הזה
עם האשראי. אה... אהה.. בסדר, כן אוקיי תודה". הוא סגר את
הפלאפון וחזר לשמעוני. "תקשיב אני יכול לחלק לך את זה לשלושה
חדשים בלי ריבית או לשישה חדשים אבל אז יש איזה שני אחוז של
ריבית, אני לא ממליץ על זה אבל תעשה מה שנוח לך"
"נראה לך שיש לי כל כך הרבה כסף. אתה יודע אנשים שעובדים
במקומות כאלו לא מרוויחים סכומים כאלה, בקושי יש לי כסף לשלם
שכר דירה, ולא מעניין אותי כמה אתה מפחיד, תאמין לי שבעל הבית
שלי יותר מפחיד ממך". האיש הזר לא נפגע מההערה הוא רק משך
בכתפיו ואמר "מאיפה אני צריך לדעת, אני רק עושה את העבודה
שלי".
"אתה יודע מה, תבוא עוד כמה שנים אולי אז יהיה לי את הסכום
שאתה מדבר עליו" אמר שמעוני שעה שהחל לתכנן איך הוא עוזב את
הארץ.
"אי אפשר"
"אבל אתה בעצמך אמרת שיש לכם בלאגן והכל עם התשלומים, מה איכפת
לך לדחות את זה קצת. אני מבטיח שאני אשתדל להביא את הכסף".
"אי אפשר התשלום הוא מיידי, או בכסף או בכאב". גולה של אימה
נתקעה בגרונו של שמעוני. הוא טפח לעצמו על החזה ומזג לעצמו כוס
וויסקי מהבקבוק הקרוב ביותר.
"מה זאת אומרת בכאב?" הוא אמר בקול צרוד.
"אני בדרך כלל לא אוהב להגיע לשלב הזה, אבל אם אין לך כסף אז
אני מניח שאין לנו ברירה אחרת, תן לי לבדוק רגע" הוא הוציא
פנקס קטן בצבע אפור מהמזוודה שלו. "בינתיים אתה יכול להניח את
האצבעות שלך על השולחן, אני ממליץ לך בחום לשים מתחתיהן מגבת
כדי שלא יהיה יותר מידי לכלוך" הוא אמר תוך עיון בפנקס. "הנה
זה פה, בין 15,000 ל 19,999 ש"ח זה שתי אצבעות"
"מה שתי אצבעות?" שאל שמעוני ונטל עוד לגימה מכוס הויסקי.
"אני מוריד לך שתי אצבעות".

חושך

האיש הזר הלך, דפיקות בדלת. אתה מרים את עינייך לעבר הדלת.
מישהו מנסה להיכנס אבל הדלת נעולה. בוודאי שהיא נעולה, הרי
בדקת.
הדם צבע כבר את כל המפית, ששמת, באדום כהה, כמעט שחור. אתה
גורר את עצמך לעבר הדלת, מותיר שביל אדום מאחורייך. הדלת
נפתחת, ידך השניה לא נפגעה אומנם, אבל היא כמעט חסרת תחושה.
כאשר חריץ הדלת מתרחב לפניך אתה מקווה שהאיש הזר לא חזר בשביל
להגיד לך שהוא טעה בחישוב וצריך לקחת לך גם את הכליות.
אתה מכיר אותה היא ישבה פעמים רבות בעבר בפאב, תמיד הייתה
מזמינה ברנדי. היא הייתה לוגמת אותו לאט, בשעה שינקה סיגריה
צרה, ואתה חשבת לעצמך שהיא כה יפה, כמו מלאך שטעה בדרך והגיע
אליך לפאב. מסביבה יש הילה רכה של אור לבנבן, האור בוקע מפנס
הרחוב, שעוד מעט יפנה את אורו לקרני השמש האפורות של הבוקר.
אדים יוצאים מפיה שעה שהיא רוכנת לעברך, פניה דואגים. היא
כורכת את ידך הבריאה סביב צווארה השנהבי וגוררת אותך אליה
לדירה. בדרך בדמדומייך אתה מריח אותה ושערה מדיף ריחות יסמין.