מאיה פוקחת לאט את עיניה. אין לה שום רצון להתעורר, להתחיל את
היום, להמשיך במונוטוניות של החיים. היא מביטה בשעון, מקווה
לראות שהזמן קפא. המחוגים זזים בקצבם הרגיל, לא מוטרדים מכלום.
משיכים קדימה, מושכים את החיים לעתיד, לא מוכנים לעצור, להרהר,
לאפשר פסק זמן. חייבים לקום, ומאיה יודעת את זה. היא חייבת
לקום, להכין קפה, לשתות אותו. חייבת להתקלח ולהתלבש. חייבת
ללכת לעבודה. העבודה היא תמיד אותה עבודה- אותן כוסות קפה זול
ופושר, אותם בדלי סיגריות על הרצפה. אותה שגרה אפרורית
ומשעממת, שקשה לתאר אותה מבלי להקלע למלכודת הקלישאות השחוקות.
עד היום זה היה נסבל. סתם יום בחייה של סטודנטית. עבודה
בינונית, ציונים בינוניים, רגשות בינוניים...עד היום זה נראה
בסדר. הרי, מן הסתם, כולם עוברים את זה- מסיימים את הצבא,
עומדים פעורי פה לנוכח העולם הגדול, ואז מתחילים לעצב את החיים
העתידיים. כולם מתחילים מאותן נקודות המוצא המפוקפקות של
עבודות רעות בשכר זעום.אבל היום הדברים השתנו עבור מאיה.
הטלפון הגורלי הגיע, אחרי שני לילות נטולי שינה, רק כדי
להודיע, שלא. לעזאזל! למה לא? המון שאלות מתרוצצות בראשה, אבל
היא יודעת, שלרובן אין תשובות. צריך פשוט לקום ולהמשיך
הלאה.אבל, היי, יש עוד כמה דקות. אפשר לעצום עיניים ולגנוב עוד
רגע של חושך שקט.

הידיים הרכות שלה מושטות אליו מתוך החשכה. נוגעות- לא נוגעות.
אצבעות דקות וארוכות, כל כך לבנות ועדינות. הוא משתוקק אליה.
רוצה אותה יותר מהחיים, יותר מהמוות. נושם בזכרונו את ריחה
העדין, ריח של תינוק אחרי רחצה. מדמיין את קימורי גופה,
המושלמים כל כך בחוסר שלמותם. מעביר יד על המותניים
הדמיוניים...

פוקח את עיניו וממצמץ ארוכות. מנסה למצוא אותה בתוך החדר
החשוך, לתפוס את הנוכחות החמקמקה. אין כלום. רק אוויר דחוס
עומד בחדר הקטנטן, והשעון מתקתק בחד גווניות. מסיט את הוילון
ורואה את ניצני החמה. אין טעם להמשיך ולשיון עכשיו. אין טעם
להתענות בחלומות התאווה האלה. לאחרונה, גם השינה לא מספקת
בריחה מהמחשבות הכואבות, מהדמיון החולני של המוח המיוסר. הוא
קם, מתקלח ואוכל, בלי לתת את דעתו על מעשיו. הגוף מבצע את
המוטל עליו בשתיקה, כמו חייל שקט ומתוסכל הממלא שקי חול בשביל
אלו שחווים את האקשן בחזית.

מאיה שותה את הקפה הראשון של הבוקר. הקפה הראשון אחרי הטלפון.
הקפה הראשון של מי-שלא-קיבלה-את-העבודה-המזדיינת! די, העצבים
האלה כבר התישו את כולם. הכעס על כל העולם התחיל לשעמם אפילו
אותה עצמה. באמת לא צריך לעשות טרגדיה מכל דבר, הקול הפנימי
מנסה לשכנע. בת כמה את? זה הכל? את עוד צעירה. בחייך, מאיה,
יהיו עוד המון משרות טובות. את עוד תגיעי לשם, ותראי לכולם מה
זה.

אבל היא לא ממש מתנחמת. הקול הפנימי זה דבר בוגדני במקצת, והוא
כבר הוליך אותה שולל לא פעם ולא פעמיים. לכל בחורה אמור להיות
מנגנון הפלא הזה- אינטואיציה נשית. גם לה יש את זה, מן הסתם,
אבל זה חלוד, לא מתפקד משהו, מזייף. כך שלא יעזור כלום, גם לא
קולות השכנוע החלושים האלה- המצב גרוע. מאיה רוצה לבכות, אבל
יהיו לה עיניים אדומות, ואף אחד לא יקנה ממנה קפוצ'ינו.

משוטט ברחוב, בועט באבנים הקטנות, מדבר עם עצמו. בעצם, לא עם
עצמו, מדבר איתה. מנסה לשכנע אותה. אומר מילים בומבסטיות על
אהבה. מצטט ממקורות. מנפח את החזה. מבליט את נצותיו הצבעוניות,
ממש כמו טווס, ממש כמו כל זכר מצוי, בעצם. הבעיה היא שהיא לא
נמצאת פה .לא מקשיבה ולא שומעת. כמה אפשר להשתוקק למישהי. לא
לימדו אותך לשלוט ברצונות שלך? כמו מאונן כפייתי, שלא יכול
לתפקד ביומיום, מכיוון שהריצות הבלתי פוסקות לשירותים גוזלות
את רוב זמנו, כך גם הוא- מאונן בדמיון. חושב, הוזה, מפנטז,
מנתח כל מילה וכל פרט, מחזיר אחורה, כמו בסרט נע, רק כדי לצפות
שוב בתמונות המהוהות, ולחזור ולנתח מחדש. המחשבות משתלטות על
החיים, ולחיים האמיתיים אין ביטוי במחשבות. רק קטעי הארוטיקה
המבויימים. שיער עורב שחור, גולש, אינסופי. מבט רך, לא ממוקד,
חולמני. אם רק יכלו ידיו לגעת, ללוש, לעצב מחדש את גופה, את
גופו...

מאיה יורדת מהאוטובוס ומשרכת רגליה אל עבר הקפיטריה. הולכת לאט
בכוונה, כדי לאחר. מה אכפת לה, אף אחד לא בודק מתי היא מגיעה.
דופקת כרטיס, דופקת את הראש בקיר למשך כמה שעות, הבוס דופק
קופה ודופק אותה בדרך. עוד יום. כמה נורא לחזור לפה, לעבודת
הסטודנטים המגעילה הזאת, אחרי שיכלה לפרוץ את מעגל הייאוש,
להגיע למקום טוב יותר. אבל המציאות טפחה על פניה, והנה היא שוב
כאן. כלואה במציאות הקסטות  והבורקסים. היא מתיישבת על שרפרף
גבוה ליד הבר וחולמת. חולמת על איזה אירוע מרעיד ומרטיט, שיגאל
אותה מהמציאות הדביקה והמתמשכת. מטיילת בין עבר לעתיד, מחפשת
משהו.

הוא יוצא מהכיתה. ההרצאה נגמרה, ואין לו מושג, על מה דיבר
המרצה. בוודאי נכתב משהו חשוב על הלוח, אך מוחו היה מלא בצמר
גפן, ואל מול עיניו ריצדה הדמות הנשית, מתעתעת בו, משחקת עמו,
מפריעה להתרכז בנוסחאות ובשרטוטים. הוא ניגש לדלפק ומזמין
הפוך. מביט במוכרת הצעירה. היא נראת נחמדה, אבל בלתי מעניינת
בעליל. לא מרגשת אותו, לא מושכת, לא גוררת שום התרגשות זכרית
טיפוסית. פעם בחורה כזו הייתה גורמת לו להכנס לכוננות גבוהה,
לחדד את חושיו. עכשיו רק הגעגוע מתעורר. הגעגוע אליה ואל
קימוריה, אל שפתותיה ואל צחוקה, אל מילותיה ואל דמעותיה, אל
פעימות ליבה העדינות. שותה את ההפוך לאט, בלי הנאה. מביט בדשא
הירוק, בכל הדברים שאמורים להיות יפים. חושב עליה ומתגעגע, כמה
אליה. משווע לזרועותיה.

מאיה בוהה בבחור המתרחק. היא שונאת את כל מי שקונה אצלה.
עשירים מפונקים הנהנים מכוס קפה על הבוקר. עורכי דין צעירים
ורואי חשבון. צאצאי משפחות אמידות ומבוססות, בעלי קשרים, שכל
הדלתות נפתחות בפניהם. הנה גם הוא- וודאי בן זקונים של איזה
מיליונר. נראה שלא חסר לו דבר, שחייו יפים, שאף ענן לא מעיב על
שמי האושר שלו. בעצם, אני צריכה להפסיק, היא אומרת לעצמה. אסור
להוציא את העצבים שלי על העולם. מה כבר הדפוק הזה עשה לי?

הוא הולך לישון מוקדם. נועל את הדלת, שלא יפריעו לו. שלא יכנסו
וישאלו, מה קורה. כאילו שאינם יודעים...מעלעל בחוברת תשבצים.
לישון, לא לישון, מה זה משנה? כך וכך ירדפו אותו התמונות
והזכרונות. כך או כך, היום המענה מפנה את מקומו ללילה של
ייסורים. כך זה נמשך כבר ימים. שבועות. חודשים. הוא כבר איבד
את תחושת הזמן במבוך הפנטזיות. לא שלזמן יש תפקיד בעולם
ווירטואלי. מכבה את האור והולך לישון. מרגיש את ידי רוח הרפאים
על פניו, מלטפות את לחייו.

מאיה יושבת עד מאוחר מול המחשב. מדפיסה קורות חיים, מפליגה
בשבחיה. ממציאה תארים ונסיון עבודה קודם, רושמת לזכותה
ניצחונות מפוקפקים בקרבות מפוברקים. מנסה לתפוס את החיים
הטובים בזנבם. משכנעת את עצמה, ללא הצלחה, שתהיה עוד הזדמנות.
מנסה לא להכנע לקנאה. העייפות והייאוש מכריעים אותה לבסוף. היא
נרדמת מאוחר, מלקה את עצמה על כך שעוד פעם לא תוכל לקום
בבוקר.

הם היו אמורים להפגש, להתאהב, למלא את החללים הקיימים זה בחייו
של זו. זה היה הסוף המתוכנן של הסיפור. אך הדמויות פיתחו חיים
משל עצמן וניתבו את חייהן למחוזות שונים מאלו, שאליהם חתרה
הכותבת. או שמא הייתה זו יד הגורל...