היא ישבה בפינה, מפוחדת, קטנה. שיערה השחור מסתיר את פניה בזמן
שהיא כותבת במחברת. כל יום הייתה חוזרת לאותו החדר, אל אותה
הפינה, אותו הכיסא. עוברת בדרך באותם דלתות, באותו מסדרון.
אנשים זזים לצדדים כשהיא עושה את דרכה המלנכולית כל בוקר אל
אותה נקודת בריחה, מתחת לעץ הערבה, על הספסל. לא ברור אם מפחד
או דחייה, הם היו מתרחקים ממנה. אבל מהרגע שהיא שם כולם נעלמים
מעיניה, והיא בעולם פרטי משלה. רק כשהיא שם מגיעות המחשבות, רק
שם יורדות הדמעות, רק שם.
זה היה בצהריי שבת אביבית אחת, מתישהו בסוף אפריל. ירדתי
מהאוטובוס בתחנה מתחת לחצר בית הספר. אחרי שבבוקר לא יכולתי
לישון מהצרחות שהורי הערימו אחד על השניה כמו כמעט בכל בוקר.
לא ברור אם עצב או עצבים משכו אותי משם. עשיתי את דרכי למגרש
הכדורסל, אולי יהיו שם מספיק אנשים כדי לשחק. ראיתי אותה שם,
מתחת לעץ הערבה, על הספסל. הרגשתי דמעה אחת מרטיבה את לחיי.
לרגע לא ראיתי את האנשים במגרש, ראיתי רק אותה. חשבתי, שאולי
עם כל העצב שבה, דווקא היא תוכל להבין אותי. הלכתי דרך המגרש,
אנשים נתקלים בי בדרכי. התיישבתי לידה על הספסל, מתחת לעץ
הערבה. רק אז התחלתי לחשוב, רק שם חברותיה של הדמעה חברו אליי,
רק שם.
היא הרימה את ראשה, ועיניה הירוקות הביטו בי דרך דמעות
מבריקות. כשחיוך הופיע על פניה. חיוך קטן, מספיק גדול רק כדי
שאני אוכל לראות אותו, אני ולא אף אחד אחר. חיוך שבא להשלים את
התמונה היפה ביותר שראיתי עד אותו רגע בכל חיי. היא הרימה יד
עדינה וליטפה את לחיי, מוחה את הדמעות. ואז ידעתי, אין מקום
אחר בעולם בשבילי חוץ מהספסל, מתחת לעץ הערבה. רק שם נפתח לבי
בפעם הראשונה, רק שם הבנתי מה זאת אהבה, רק שם.
מאז לא בכיתי יותר, לא היה טעם לדמעות. עד שיום אחד נכנסתי
לחדר, והפינה הייתה ריקה, הכיסא נטוי אל הקיר. הדלתות היו
פתוחות כתמיד, ובמסדרון, אנשים רק צוחקים ומדברים בכל מקום.
יצאתי החוצה בדרכי אל הספסל, מתחת לעץ הערבה. אך גם הוא היה
ריק. ישבתי עליו והבטתי בענפי הערבה שזזים ברוח הקלה. הקשבתי
לציוץ הציפורים המקננות ביניהם. ורק אז הבנתי את שלעולם לא
יחזור,  רק אז התחלתי לבכות, רק שם.