"את בוכה יפה שלי?"
"כן, אבל לא מעצב. מהתרגשות".
"זה בגללי?"
"מה פתאום אהובי.  זה בגלל הגשם".
"הגשם? מה פתאום?"
"הוא כל כך נקי, וזוהר. הוא שוטף את הכבישים, ומרווה את העצים
הצמאים לו."
"הוא באמת יפה, אבל גשם גם יכול להזיק".
"להזיק?! איך דבר כל כך ענוג ותמים יכול להזיק?"
"כל כך הייתי רוצה להיות שם, בין הטיפות. לחוש את העלים
הזועקים למגע שלי..." הוספתי.

"גם אני זקוק למגע שלך".  הוא ליטף אותי.
"בוא נצא החוצה. בוא נתמזג עם האושר האדיר הזה שהעצים חשים
ברגע זה ממש".

יצאנו החוצה. הכבישים היו נקיים ושטופים למופת.
ומן העצים, נפלו עלינו טיפות גסות ומאושרות.
התחבקנו והתנשקנו בלהט אדיר.
שיערי הרטוב גלש מכתפיי הקרות, והרטיב את גבי.

"אני אוהב אותך"
"בוא ניסע לים! אין כמו הים, שמתמזג לו בעוצמה עם הגשם"

במהלך הנסיעה המהנה, שמעתי את טיפות הגשם החזקות נופלות על גג
המכונית. והדמעות פרצו להן בלי שום שליטה.

לפתע, צפירה חזקה הפריעה לקולו המלטף של הגשם.
ואסף, אחז בידי בחוזקה.

מעקה עקום, צמיג משוחרר, וגשם המרטיב את כל כולי, היו הדברים
האחרונים שסובו סביבי לפני שראיתי את הגה המכונית נשרף באש
המתגברת. ואיבדתי את הכרתי.

והנה עברה לה שנה, ואני כבר בסדר. מתפקדת כרגיל.
אבל הנה, חוזר לו אותו הגשם הראשון של הסתיו.
ושוב הדמעות חונקות את גרוני ומאדימות את עייני,
אך הפעם, הבכי לא מהתרגשות.
זהו בכי העצב המר, המעיק על החזה.
שוב אותו הגשם האכזרי והיפה.
הגשם הראשון לעונה, והאחרון של אסף.