פרולוג

ורד שחר.
בחורה בת 32. אישה.
גרה לבד בדירת דודתה במזור.
גם דודתה מבקרת לפעמים.
לרוב היא בשוויץ.
בולאית מדופלמת.

ורד עובדת בגן לילדים אוטיסטים.
שומרת על הפרחים.
חברתה של ורד, גלי, עובדת בחנות פרחים קטנה בתל אביב.
חברות ילדות.
גלי אוהבת לשיר.

ילדות מוזרה היתה לורד.
כיאה לילדות מוזרות.
היום היא גרה בדירת דודתה, במושב.
נחה ומתרפאת.

נולדה בשנת 70.
למנחם ושולה שוורץ.
בבי"ח בלינסון בפ"ת.
שם סבא שלה נפטר.
איש טוב היה.
עיניים עדינות.

פרק 1 - אני

תכירו.
זהו גופי.
כפות רגליי הגדולות.
אצבעות קטנות ושמנות.
טבעת כסף מעוטרת סוסים על זרת שמאל.
ציפורניים סגולות.
לפעמים צהובות.
קרסול נקוע.
לא זוכרת איזה צד.
לפעמים בלילה רגליי מסכימות ביניהן להחליף תפקידים.
אותי הן לא שואלות.
שוקיים לבנות. זיפיות.
ברכיים.
עקומות לחלוטין. מסוכסכות.
ירכיים שמנות. על ירך שמאל כתם לידה גדול ומכוער.
כשהייתי קטנה חשבתי אותו לג'וק מרושע ומפחיד שהתיישב לי על
הרגל.
הייתי קמה בבהלה ונעמדת על הכסא, מחפשת את הזדון מסביבי.
אמי היתה נוזפת בי שנטרפה דעתי.
אחר כך התחלתי להרביץ לו.
רציתי להרוג אותו.
את הרשע שדבק בי.
אותי הם לא יקחו.
כשבגרתי הייתי מסתכלת בהשתקפות פניי במראה שבתנור האפייה החדש
שקנינו לפסח.
הרבה עוגיות ממרכולתו מלאו את בטני.
הייתי מדמה לעצמי לאן התנור המוזר לוקח את ערימות הבצק הלבנות
ומחזירן כעבור שעתיים טעימות.

פניי במראה בהירות.
זוג עיניים משעממות.
תלתלים שטניים צונחים עד לכתפיי.
אף קטן ומצחיק.
משקפי השמש של אבי מנחם היו נופלים ממנו.
כשהייתי בת 12 חלמתי שיש לי משקפיים.
אמא ואבא היו בלונדון.
אני לא הייתי בלונדון.
כשחזרו הביאו לי משקפיים, עם זכוכית רגילה.
היום איני יודעת איפה הן.
שפתיי דקות. סתמיות.
מחביאות לשון ארוכה שרוצה ללקק את הכל.
לחיי עגולות. סמוקות.
אוזניים קטנות.
וידיים שמשחקות בכל מה שבנמצא.
בדשא, במחרוזת שלצווארי, בעלי הפרח שבגני, במקק שעל רגלי.
בתלתלים שעל ראשי.
צווארי ארוך. קומתי בינונית.
אשה בינונית אני.
איני מבריקה.
הברק מסנוור את עיני, ובלכלוך הרבה גוונים וצורות.

כל השאר הוא שלי.
שדיי פטמותיי.
אשה אני.
פעם אחת בא איש לבקרני.
נזלתי.
אהבתי את הכאב.
עכשיו הוא הפסיק.



גלי את חושבת שאני יפה?
את מאוד יפה בעיני גלי.
עדינה וטובה.
אני אוהבת אותך.
אולי ניסע מפה?
רק את ואני.
ניסע לאיטליה ונפתח שם חנות פרחים ושוקולד.
נדבר איטלקית.

ליד החנות פרחים שבה גלי עובדת, ישנה חנות שוקולד קטנה.
"מתוק לי".
בחנות יש גם שוקולד מריר.
כל אחד והטעם שלו...
כשאני באה לבקר את גלי אחרי העבודה, אני עוצרת בחנות השוקולד,
מריחה וטועמת. אם כבר לסבול אז גם קצת להנות.
כבר מזמן אני לא אוכלת עוגיות.
לאפות אני לא יודעת...
אשה בינונית אני.

אתמול בגן רועי דפק את ראשו בקיר עד שירד לו דם.
לפעמים רוצים שירד דם.
שיראו.
לא הכל ורוד בפנים.
נסענו לבית חולים.
לאחות היה חיוך מרושע.
רועי המשיך לדפוק את ראשו בקיר.
כששמעתי לראשונה על ילדים אוטיסטים, התרגשתי.
יש עוד אנשים כמוני.
למה תמיד ילדים?
כאלה אנחנו.
אטומים.



לפעמים פוקדים אותי ימים רעים.
אני חולמת שאני לבד ומתעוררת רטובה.
אין דבר בעולם שאני שונאת יותר מזיעה.
מתקלחת לבד, בוכה לבד.
אוכלת לבד.
אכילה זה דבר אינטימי.
אפשר ללמוד הרבה על אדם בארוחתו.
מאז שהייתי קטנה הייתי עושה לעצמי פרצופים מול המראה.
במקלחת, ובאוכל.
מקלחת זה דבר אינטימי.
לעמוד ערומה מול מפל המים, בבושתי.
מנסה לשטוף את צחנת הזיעה ללא הועיל.
מציירת על הראי ספוג האדים.
רוצה לשנות את העולם.
והאדים מתפזרים.
לפעמים הייתי רוצה להיות אד.
חמקמק שכזה.
נמצא רק בסביבה חמה.
ואני הכי אוהבת את האביב.
לבי פורח בשלל צבעים, והעולם מחייך אליי.
כשפוקדים אותי ימים רעים אני רוצה שיהיה אביב.
בפסח אנחנו נוסעים לירושלים עם המשפחה, לראות איפה אמי נולדה
וגדלה.
גם ירושלים יפה באביב.
לילד שלי אני אקרא אביב.
גם אם זו בת.
אני רוצה שיהיה לי ילד כדי שאוכל לקרוא לו כך.
לחבק אותו.
לבכות איתו בימים רעים.



שיר מתנגן ברדיו.
מאיר אריאל.
אני זוכרת שראיתי אותו בטלוויזיה עם אבי בסלון.
היה לבוש חליפה וורד אדום בכיסו, מנגן בגיטרה ושר.
מנסה לפייס אהובה שעזבה.
לחייך עבורה.
אבי נרדם.
אכלתי סלט, שתיתי יין.
כל פעם שאני מבקרת בבית הוריי אבי פותח לכבודי בקבוק יין.
"זו סיבה לחגוג!"
אני מחייכת ושותה איתו.
אבי אדם עדין הוא.
אוחז במזלגו כמתנצל.
בשבתות אני יושבת במרפסת.
קוראת ספר, מקשיבה לקולות עמוקים ברדיו.
רגליי טובלות בגיגית מים.
בקיץ אני מזיעה.
הרוח מאווררת את פניי.
הענבים השטופים את נפשי.
בדירת דודתי שבמזור אין לי טלפון.
איני אוהבת טלפונים.
איני יכולה להריח ולטעום, ואוזני מזיעה.



ליד הגן, בתל אביב, ישנו ניסים.
בחור צעיר בשנות העשרים המוקדמות שלו.
נרקומן.
בחור חביב מאוד.
לב טוב וצנוע.
בבקרים לפני שהילדים מגיעים אנחנו יושבים ואוכלים וופלים.
תמיד מחמיא לי על יופיי וחומי הקורן.
"לא שיש לי כוונות גברתי, את קלאסה אחרת.
יותר מדי בשבילי".
נוהג בי בעדינות ואבירות.
"כשאנשים כמוך מדברים איתי, זה גורם לי לחייך ועושה לי טוב
בפנים. כאילו יש עוד טוב בעולם".
דמעות עולות בעיניי.
מילדות תחלואי החברה נמשכו אליי באופן מסתורי.
ואני מרעיפה עליהם אהבתי, רואה בהם ילדה קטנה ומפוחדת, בודדה
ולא מובנת.
מהמקק שעל רגלי ביקשתי סליחה.
טעיתי בו וחשבתי אותו לרשע.
עכשיו אני יודעת שגם מקקים בודדים לפעמים.


עכשיו אני עייפה.
עיניי נעצמות.
ידי שמוטה.
אכנס ואטבול באמבט.
אשטוף הזיעה מגופי.
אנוח.
אקשיב למים העוטפים אותי.
לפעמים הייתי רוצה להיות מים.
כל כך נטולי אגו.
שקופים ומשקפים את כיעורי.
אתעטף במגעם.
אנוח לי.



בימי שני אני הולכת לשמוע את גלי שרה.
עושה חזרות עם המקהלה.
הקול שלה עולה גבוה, מדגדג בי דברים נשכחים.
כשהיא מסיימת אני פוקחת את עיניי, מתנשפת.
היא מביטה בי במבט שואל, מהסס.
אני מחייכת חיוך גדול ומאנפפת בעיניי.
אחר כך אנחנו הולכות לשבת בים.
גלי מספרת לי על נמרוד.
אולי עוד חודשיים הוא יקבל קידום.
הוא אוהב אותה בלילות, והיא מבשלת בשבילו פסטה ודגים.
הם רוצים לעבור דירה.

אני זוכרת
איך הים נשבר לתוכי
בזעף
בעוצמה
ואחר כך נסוג
כמבקש כפרה

יום כיפור
בבית הורי בפתח תקווה
פעם היתה תקווה
היום נסתם הגולל וחיילים במדים עם רובה עומדים בשער.
נחים
ריח היין כבר עזב את גופי, וחושיי מחודדים עד מאוד.
אמי ניגשת אליי
אומרת סליחה, ומחילה



בשפלת יהודה ישנן מערות מסתור.
בבית הספר היינו נוסעים לשם וזוחלים.
הנה
הנה הרומאים מגיעים.
כשהייתי בבית הספר למדתי מחול.
רקדתי את גופי.
השטתתי.
הייתי ילדה.
לא ידעתי שגופי ערום.

מדי פעם בפעם אני מזדמנת בספריה העירונית בקרית אונו.
הכרתי את המקום בטעות.
הלכתי עם אמי לחפש אולם לחגוג בו את יום הולדתה ה - 50, ו - 30
שנות נישואים להוריי.
אפריל הוא חודש שמח.
אני אוהבת את האביב.
שלטים קטנים ומרובעים כיוונו אותנו ל"אוקטגון",
בקריה האקדמית.
בעל המקום, שי, התברר כאחיו של חבר ילדות שלי.
עולם קטן.
גם פתח תקווה קטנה.
את השירותים אני אוהבת לחפש לבד, ועל הקירות היו תלויים ציורים
מרהיבים.
כך נזדמנתי לראשונה אל הספריה.
מקום צנוע וקטן.
המבחר אינו מרשים.
שתי ספרניות במבטא רוסי יושבות תמהות מול מחשבים, ומשקפיים
גדולים  עם שרשרת כבדה על אפם.
לפני כמה חודשים עשיתי מנוי, כתושבת זרה.
הכינוי מצא חן בעיני.
זרה אני.
זרה ומוזרה.

לפעמים אני מודעת לעצמי.
מודעת עד כאב.
יודעת שהציפורניים שלי צהובות.
יודעת שהמקק שעל רגלי לא באמת אוהב אותי.
יודעת שאני רווקה.
יודעת שאני בינונית.
יודעת שהזיעה נדבקת לעורי ונשארת שם, צורבת מסריחה ומלוחה.



לפעמים אכפת לי.
לפעמים אני אוהבת.
שולחת נשיקות לעוברים ולשבים מולי ברחוב.
מחייכת ומברכת לשלום.
ללא כל סיבה מיוחדת.
לפעמים אני רוצה לשנות את העולם.


פרק 2 - ילדות

כשהייתי ילדה,
לא הבנתי הכל.
הייתי רודפת אחרי פרפרים, קופצת ומבהילה את השכנים.
חוזרת הביתה מלוכלכת.
עייפה ומחייכת.
ילדה הייתי.

כשהייתי ילדה, לא היו לי הרבה חברים.
היינו מתחבקים ומתנשקים.
לא ידענו שאסור.
שמחנו.
היה לנו טוב.
לא ידענו שצריך לפחד.
התגלגלנו על הדשא.
היינו לוקחים סוכריות שרוחלה הזקנה היתה שמה עבורנו על אדן
החלון,
מתגנבים בשקט כשהיא ישבה על כסא הזקנים המתנדנד שלה וסורגת,
וכשלא היתה רואה לקחנו את הסוכריות ודחפנו לפה.
רוחלה חשבה שאלה היונים.
אישה זקנה היתה.

במיוחד אהבתי לצייר באבק.
ובאדים שבמראה.
כמו לצייר ברוח.
ציור זמני, שעוד מעט ידהה ויעלם.
כמו החיים שלי.
כמו הילדות שנגמרה.

טרם נגמרה בכיתי.
הייתי בודדה.
הכרתי את עצמי וידעתי.
מוזרה אני.
שמות רבים יש לעצב.
פנים רבות לו.