מסביב לשולחן שקט ודממה. רק קולות לעיסה, מזיגה, דקירות המזלג
וחריקות על הצלחת. מדי פעם מלמול שקט של מי מהסועדים המבקש את
המלח. המלך לבוש בגלימה המיוחדת לסעודות מעין אלה, שרווליה
קצרים יותר והיא נפתחת לצדדים, על מנת לא להכתימה בשאריות
הבשר. מלצרים זריזים דואגים למילוי קבוע של היין בכוסות. מנה
שניה מתחלפת בשלישית ושלישית ברביעית. השקט נשמר כל העת.
הסועדים מעיזים להגניב מבטים חטופים זה אל זה, וחוזרים אל
מלאכת הפיטום העצמי. איש אינו רשאי להביט אל פני המלך, אלא אם
נתבקש. יותר מדי ראשים כבר הוסרו, על מנת שהם ידעו מה טוב
בשבילם. קול שקשוק הכלים המסולקים מהשולחן והמוחלפים בסט חדש
ונקי, והמנה הבאה מתקרבת. המלך אינו יודע שובע, ואיש אינו מעז
לעצור. מן הפסיונים נותר רק גל עצמות, ועתה תורם של נתחי הבקר.
ועוד שתיה כדת. ועוד. אורגית מזון. והשקט נשמר כל העת. אין
פוצה פה. הכל יודעים כי לא ניתן לדבר, שכן הנסיכים יצאו לשדות
הקטל.


משעה שיצאו הנסיכים לשדות הקטל, גזר המלך תענית דיבור והכל
ממתינים לשובם בחרדת קודש. ואולם שדות הקטל, כשמם כן הם, כאבן
שואבת, יונקים את דמם של שורות החיילים, חילות חילות, גיסות
גיסות, טורי הצבאות המסתערים בשדות. עיניו של המלך נעוצות
בצלחתו, אך הן רואות מחזות רחוקים מכאן, נוראים בעצמתם. זקנו
הולך ומיטנף במיצי מזונותיו, שפתיו אדומות ונפוחות מנגיסה,
לעיסה ובליעה, אך הוא - עם חילותיו. את בניו שלח אל פני
המערכה, ואיש לא ידבר.


איש לא יפצה פיו עד ידע דבר גורל צבאותיו. עד תגיע הבשורה,
החיו בניו אם מתו.


אין נסיכים בשעת הסעודה.




(מוקדש לילדה נפלאה, בת חמש)