מחר יש לי יום הולדת, ואני יודעת שאני אהיה עצובה, יותר
מעכשיו.
הילה לא תתקשר, נוגה דווקא כן תתקשר להזכיר לי מה אני.
ואני אשמע את הצביעות בקול שלה כשהיא אומרת "מזל טוב"
ואני אהיה עצובה כי אני שוב אזכר שאני יודעת מה היא חושבת
כשהיא מסתכלת עלי.

הבנאדם היחיד שאוהב אותי זאת אמא שלי.
אני יודעת שיש עוד אנשים שחושבים שהם אוהבים אותי, אבל הם
טועים.
כי איך הם יכולים לאהוב בכלל מישהו שהם לא מכירים.

ובת-אל ממשיכה לתת לי מתנות עד שאני כבר מתחילה לחשוב שהיא כמו
המשפחה שלי,
שנותנים מתנות או כסף למרות שכבר אין להם כי הם לא יכולים לתת
אהבה.

וכל שנה זה ככה שאני נהיית עצובה, כי אני נזכרת ששוב עברה שנה
ולא עשיתי כלום.

אז מחר אני בת 18 ונשארתי אותו זבל.