חיכיתי למוכרת בחנות המשקפיים עוד לפני שהיא פתחה את החנות.
כמו שמחכים בבנק. נכנסתי יחד אתה כשהיא פתחה את הדלת. אחרי
שהיא הסתדרה עם כל הסידורים הקטנים בחנות: אורות, קופה וסידור,
היא התחילה עם הבולשיט הרגיל. היא הוציאה לי אינסוף מגשים
עמוסים בסוגים שונים של משקפיים. על כל זוג שלישי היא אמרה "זה
יפה" ועל כל זוג חמישי היא אמרה "את זה אל תיקח". בערך אחרי
המגש העשירי התעייפתי. אמרתי לה: "תקשיבי, מה שאני צריך זה
משקפי שמאל שאנן". כנראה שהיא לא הבינה אותי. שמעה שמאל וישר
נדלקה- היא התחילה להוציא לי כל מיני משקפיים כאלה של שמאל
מיליטנטי. אמרתי לה: "עזבי, את לא בכיוון. שמאל שאנן". היא
הוציאה לי מגש מרכז בורגני. התעצבנתי. על עצמי כעסתי לא עליה.
כרגיל, גם הפעם נזכרתי ברגע האחרון. מחר הבחירות ואני לא יכול
להצביע בלי משקפי שמאל שאנן. אין דבר כזה להצביע בלי משקפי
שמאל שאנן. בלי המשקפיים נכנסים לך שני פתקים למעטפה- וזה עוד
המקרה הטוב. במקרה הגרוע אתה מצביע לגמלאים. אתמול הספקתי
להיפרד מירדן. כשהכרתי אותה לא ידעתי שהיא שייכת אליהם. אם
הייתי יודע לא הייתי מגיע למצב הזה. היא הייתה לבושה בסדר:
מכנסיים וחולצה צמודה. איך יכולתי לדעת שהיא שייכת לציבור
האמוני, המלא? המלאות היחידה שזיהיתי אצלה בהתחלה הייתה
בשדיים. ניסיתי להיזכר אם יש עוד משהו אני צריך לעשות. נראה לי
שלא. בשבת האחרונה נסעתי לקפה 'ארומה' בירושלים, את 'אנאפזה'
ראיתי כבר מזמן, את כל החולצות המשובצות שלי זרקתי, הפסקתי
לבקר את אחי בהתנחלויות. חוץ מזה הספקתי לראות בטלביזיה את
הצילומים של הפיגוע ולעשות "צה-צה-צה" עם הלשון.
"תקשיבי לי טוב", אמרתי למוכרת, "שמאל ש-א-נ-ן". היא הוציאה
לי זוג מתאים בול כמו שצריך. ואני בתגובה, כמו שצריך, שילמתי
בכרטיס אשראי של אבא שלי. |