לראשונה הם נפגשו בטיול כיתות יב' לאילת, מעין צירוף מקרים
שכזה.
הוא לא בדיוק התאהב בה, הוא סתם חיפש, כמו כולם, כמו כל אלה
שלא היו להם חברות באותם הימים.
היא נראתה קשוחה, קשה להשגה, אבל הוא... הוא היה בטוח שהוא
יכול להשיג גם את מרלין מונרו אם ירצה. תמיד אמרנו לו שמרלין
מונרו לא כל כך קשה להשגה, עובדה - היא שכבה עם כל האנשים ש...
אבל הוא לא נתן לנו את התענוג לפרט והתפשר על קים בסינג'נר.
באותו ערב, היה אוויר טוב והאווירה היתה אופטימית. אורות העיר
"עקבה" זהרו ממרחקים וכאן מעטים המקומות שנשארו שקטים. אבל הוא
תמיד ידע למצוא את אותם מקומות שאיש לא חיפש, שאיש לא ימצא גם
אם יחפש!
הוא לקח אותה לשם אחרי ששפשפו מספיק את נעליהם ברחבת הריקודים
הנוצצת. על ספסל בודד שם, בעודם מביטים על האונייה הזוהרת
באופק, הם נהלו שיחה זורמת וטובה, לרגע הוא שכח את מטרתו, את
הסיבה לכל ההפקה הזו.
אבל מבט חודר אחד שלה החזיר אותו למסלולו ומהר מאוד הוא התעשת
והפסיק לדבר.
לא, השתיקה שם לא היתה מהמביכות האלה, היא היתה יותר דומה לסרט
אמריקאי, שם הכל ברור וכתוב. אין סיכוי שהיא תתחמק משפתיו, היא
ידעה טוב מאוד מה עומד לקרות.
באוטובוס חזרה כולם השוויצו בהישגים שלהם, אבל הוא, הוא ישב
ליד החלון, הביט בו ושתק.
כולם ידעו שזה לא מתאים לו, במיוחד שהבחורה שלו היתה היפה
מכולן. הוא כנראה פחד להודות, הוא היה מאוהב.

זה קרה שוב כשהוא התנדב לקייטנה והיא היתה במכינה, מעיין צירוף
מקרים שכזה.
הפעם הוא הבטיח לעצמו לקחת ממנה את מספר הטלפון שלה.
שניהם שמחו מאוד על המפגש המפתיע.
ושוב, לאחר שהשכיבו את כל הילדים לישון, יצאו הם לטייל לאורך
הנחל.
וכשהתחיל להחשיך הם חזרו לעיר כדי לבדוק את חיי הלילה שם,
בצפון.
הוא הזמין אותה לקיבוץ שלו, לא רחוק משם, על הצוק.
היא אמרה שתשמח לבוא. בהזדמנות הראשונה.
לפנות בוקר הם חזרו, עייפים ומרוצים מיציאה חלומית שקורה רק
לאנשים מהסוג שלהם.
שם כולם היו חברים, אותו מאוד אהבו, הוא היה מעיין המנהיג
שלהם, היא ממש היתה נערצת שם, על כולם, ממש מודל לחיקוי. הם
וויתרו להם ונתנו יום חופש לזוג המאושר ששכב שם, שרוע עם בגדי
יציאה, מחובקים שם על המיטה.
למחרת הוא הוזנק חזרה לבסיס, הוא חיפש אותה, את כל האזור הוא
הספיק לחרוש בחמש דקות שנתנו לו, אבל היא לא היתה בשום מקום.
יכול להיות שהיא נמנתה עם המדריכים האלו שיצאו לטיול עם
הקטנים? הוא חשב. אבל זה כבר לא עזר כי אפילו להשאיר הודעה לא
היה לו זמן ולאוטובוס הרע הוא מיד הועלה.

יום שישי ואין מה לעשות, כל החברה סוגרים שבת ורק הוא יצא.
משועמם מתמיד פתח את הטלוויזיה, פתאום שמע דפיקות בדלת. "לא...
זה מהטלוויזיה" חשב לרגע. מי ידפוק עכשיו בדלת? ושוב פעם נשמעו
הדפיקות, אבל בטלוויזיה בכלל לא היה עכשיו קול ועל המרקע לא
היתה שום דלת. "מי זה יכול להיות לעזאזל", הוא שמח בדיוק כמו
שהיה סקרן. וניגש לגלות את התשובה.
"מה את עושה כאן?!" הוא צרח משמחה, בדיוק כמו שהופתע.
"הביאו את כל היחידה שלי ליער, כאן ליד, ראיתי שלטי דרך עם שם
מוכר ואז פתאום נזכרתי שכאן אתה גר! אתה יודע, מעיין צירוף
מקרים שכזה!"