"יש לדבר הזה שם, מאמי".

הרוך הזה בקול שלך, האהדה בעיניים...לו יכולתי לגרום לעיניים
המבינות האלה לדמם! להקיפן עיגולים סגולים-כחולים... להכאיב
לך- רגליים, מרפקים, ציפורניים, להעביר אליך את הכעס שלי,
לקשור את שנינו בעבותות הכאב...
אך אני יודעת, הכאב אינו מותיר עליך חותם. אתה תמצא בלבך לסלוח
לי, כמו לכולם. לנהג השיכור ההוא, למחבל... אפילו לגרמנים,
אפילו לגרמנים אתה סולח- לא שוכח, חלילה, באמת שלא. לך
תזדיין.

כל בוקר, כשהייתי מברכת את היום החדש בנשיקה לחלון, היית מחייך
אלי..."-איך אני אוהב אותך, רק כי את כזאת משונה-". באוטובוס
החוזר מפולין, שלחתי נשיקה רטובה לשדות. הסתכלת עלי. ידעתי
שהבנת, שלא אנשק יותר חלונות.
מסכן שלי. לא תיארת לעצמך שאתחיל לקלל את אלוהים, רצפי מילים
קשות וספוגות טינה, שהיו גורמות למלאכים להוריק, שגרמו לך
להתנצל בפניו כמו סמרטוט.
כשהוא נפגע, אכפת לך.
המבט החרד של אז מול המבט הריק שלך כששמענו על התאונה, אמר לי
הכל. להורי ההרוגים הפגנת אותה אהדה הכרחית, שהמתייסרים באמת
חשים מיד את הזיוף שבה, האדישות הדקה. ואני בכיתי. בהתחלה
בפנים. כמו תמיד. אחר כך בהתפרצות, ביללות, ככלב מוכה.
נושכת ושורטת בך בדמיוני, מתחננת לראות שם צל של כאב.

אז כן, מאמי, יש לזה שם. אבל לא איזה שם לועזי ומסובך- שם
פשוט.
הלב האנושי מתכווץ ומתרחב, יונק דם ומקיא אותו, רוטט ומפרפר.
גופים שואפים להתמיד במצבם- משקולות ועגלות דינמיקה.