כותרת הידיעה בעיתון האירה את עיני- איש כוחות הביטחון נעלם
בנסיבות מסתוריות. קיים חשד לחטיפה. המשטרה חוקרת. מלאת גאווה
נפנפתי בעיתון מול עיניו, לא לפני שדאגתי להסיר את המטפחת,
שכיסתה אותן.
הוא הביט בידיעה בעיניים קפואות, זגוגיות, ריקות, חסרות הבעה.
זו אחת מהשיטות שלו שלא לשתף עמי פעולה: הנחקר ינסה להכחיש כל
קשר לפרשה ע"י הצבת זכוכית מגן משוריינת בינו ובין החוקר.
אני מביטה בו. שוכב על מיטת הברזל המשותפת שלנו, ידיו כפותות
באזיקים לידיות הקרות. רגליו חשופות. ריח של עובש ביתי עולה
מכותנת הפסים שהוא לובש בארבעים ושמונה השעות האחרונות. שערו,
שתמיד דאג לסרקו בקפידה, פרוע לכל הכיוונים. ניצני הזקן כבר
מתחילים להופיע על עורו החלק והחשוף.
"גם את חומת ברלין ניפצו ושברו", אני אומרת לו, "וכך גם אני,
אשבור אותך לחתיכות. כמו ששברת אותי".
יש לי זמן. אני מחייכת. כל הזמן שבעולם.....

הטלפון מצלצל. "הלו", מדבר יאיר משרות הביטחון, אומר הקול
מהעבר השני בזהירות מדודה. "האם יש חדש", אני שואלת ומנסה
להישמע כרעייה המודאגת. "רציתי לשאול האם יש משהו שאני יכול
לעזור". שמאלץ, שמאלץ, שמאלץ, אני חושבת ועונה: "תודה ששאלת.
פיסת מידע תוכל לעזור".
"תראי". הוא מהסס. "הוא לא עבד על משהו קריטי בזמן האחרון. גם
לנו זה מוזר. אבל נראה לי שיש לנו קצה חוט". אני מכחכחת בגרוני
ומנסה להיכנס לתפקיד בשארית כוחותי. "קצה חוט", אני צועקת,
"אתם לא יודעים אפילו מתי ואיפה הוא נחטף. אין לכם כלום. החוקר
הכי בכיר שלכם נעלם ואתם קופאים על השמרים". הוא נזהר בדבריו:
"אני יכול להבין את מצבך, רק רציתי שתדעי שאנחנו עושים כל מאמץ
אפשרי למצוא אותו".

אני פותחת את המקרר. סוגרת. פותחת. סוגרת.מנסה להיזכר מה רציתי
ולא מצליחה. אה, כן, כוס מים בשבילו. הוא בוודאי צמא. אני
מביטה בשעון שעל הקיר. פתאום המחוג הקטן והגדול נראו לי כאחד.
חמישה לאחד עשרה בלילה. האם זה מאוחר להתחיל. לא מאוחר.
תתחילי. אני נכנסת לחדר. עיניו מרוכזות בכל צעד מצעדי. מחודדות
למטרה הנעה. אני פותחת את מגירת השידה ומוציאה את אקדח הברטה
השחור שלי. מתנה שקבלתי ממנו ליום הנישואין החמישה עשר שלנו.
חשבתי, מי מביא לאשתו אקדח כמתנה ליום נישואין ? שאלתי:" מה
פתאום אקדח" והוא אמר: "נעמה, אף פעם היא אפשר לדעת מתי תצטרכי
להשתמש בו. החיים יכולים להפתיע. הביטחון האישי שלנו רק הולך
ומתדרדר".

אני מסירה את המטפחת מפיו. אחרי ארבעים ושמונה שעות נפרצים כל
הסכרים והנה, כבר הוא יורה את יריית הפתיחה: "נעמה" הוא אומר
בקול הבס הרגוע שלו "מה את מנסה להשיג ?"
הוא שוב לוקח את המושכות בידו. מנסה להוביל, כמו תמיד. הפעם
אני לא אתן לו.
"אני שואלת את השאלות ואתה עונה" אני מנסה לשחק את הדמות
הבטוחה, השולטת במצב.
הוא לא אומר דבר. רק נותן בי מבט של "את ירדת לגמרי מהפסים"
שגורם לי עוד יותר לאבד את העשתונות.
"אני רוצה לדעת עליה הכל" הקול שלי בוגד בי, אני שומעת בו
סדקים.
"את לא צריכה לחטוף אותי בשביל זה."
שוב הוא נותן לי את ההרגשה שכל מה שאני עושה זה לשווא. אני
מתעלמת: "תענה לי אך ורק לשאלות שאני שואלת אותך."
"נעמה, אני לא אהיה שותף לשגעון הזה."
"מעניין שבחרת במילה שותפות. הייתי אומרת שהשותפות ביננו גוועה
לפני הרבה שנים". אני לוקחת את השיחה לכיוונים לא רצויים.
אני מנסה להתיישר בחזרה: "אני רוצה לדעת את הפרטים הקטנים: מי
זאת הפעם ? כמה זמן זה נמשך ? איפה אתם עושים את זה ? מתי ?"
"נעמה, הפרטים האלה לא חשובים. מה שחשוב זה מה שקורה ביננו.
תראי לאן הגענו"
"לא חשובים ?!" הקול שלי מתנפץ באוויר "לא חשובים למי ? לך ?
שוב פעם אנחנו סובבים סביב מה חשוב לך ולא מה חשוב לי. כמה זמן
אתה חושב שאני יכולה להמשיך ככה? . עם הבנות שמתקשרות לפה,
הביתה, ומנתקות כל פעם שאני עונה.  מה חשבת, שאני לא יודעת ?
שאני חיה לי בארץ הפלאות ולא מבינה סימנים ? והשקרים העלובים
שלך. ההיעדרויות האינסופיות שלך מהבית תחת שם קוד כללי  "בשביל
בטחון מדינת ישראל". "פצצה מתקתקת". תכף גם תגיד לי שהמדינה זה
המאהבת התורנית שלך. רמסת אותי כל השנים האלה, לאט, לאט. הגעתי
לקצה  הסבלנות ועכשיו,  זה או אני או אתה".
הוא שותק.
"אני רוצה שתרגיש את מה שאני מרגישה כל השנים האלה. מושפלת
וכנועה."
הוא שותק.
"אני רוצה גט."
הוא שותק.
דממה. מין דממת סיום כזו. אני מרגישה את שלוות ארץ הפלאות.
ערכתי מסע ארוך, תכננתי לפרטים את המסע, עברתי את כל המכשולים
והגעתי לנקודת הסיום ואז באה הריקנות. אני צפה. אני צוללת שוב
למטה.  אין לי אוויר. בליל של קולות לא מזוהים מהדהדים בראשי.

דפיקות רמות על הדלת. " תפתחו משטרה". הדלת נפרצת וחבורה של
שוטרים מקיפה אותי ואותו.  
המסע הסתיים.