לילה גשום אני בפנים והם בחוץ לי קר ולהם חם, סופת רעמים בחוץ
שם למעלה. החורף דופק על החלונות, אני שוכב במיטה מכורבל
בשמיכת פוך, קפוא מקור לבד לבד בלי אף אחד,מכורבל.
הברקים מבהיקים את השמים המעוננים הרעמים מרעידים את החלונות
ואת הבית שלי, אני לבד הם ביחד.
הסופה מתחזקת הגשם דופק על החלונות הברקים מחשמלים את האדמה
הרטובה הרעמים מרעידים את החלונות שלי אני מרגיש כאילו עוד
שניה החלונות יתנפצו מהגשם המצליף, אני מכורבל מנסה ליצר חום
אבל הגוף שלי קפוא,אני מרגיש איך כל האברים הפנימיים שלי
קופאים אחד אחד.
הגשם מצליף יותר ויותר, הרעמים מרעישים יותר ויותר, הברקים
מחשמלים ומתקרבים אלי. ברק אחד מאיר את כל החדר באור לבן מהמם
ושניה אחרי זה החשמל כבה, מנורת החרום נדלקה ונשארתי עם אלומת
אור קטנה ועלובה שבקושי האירה רבע חדר.
הטמפרטורה של גופי ירדה מתחת לאפס והרגשתי שכל האברים שלי
קפאו, את הקור ברגלים בכלל לא הרגשתי, שכבתי במיטה שכל גופי
מכווץ ורועד. הרעמים עשו רעש שבקושי את המחשבות הקפואות שלי
יכולתי לשמוע.
חשבתי על מחשבות מחממות על קיץ שמש חמה אוגוסט לוהט, התחממתי
מעט ותחושת הקור העז ברגליי חזרה אלי, אבל אז הבנתי שאני קפוא
בגלל הבדידות, התחלתי לחשוב על חברים צחוקים, קטעים, וגם זה
עזר מעט, אבל באף אחת מהמחשבות על חברים לא מצאתי את עצמי,
הייתי בחוץ, ליד. ואז באמצע המחשבה הכה אותי משהו בעוצמה שאף
פעם לא חטפתי, חישמל אותי והעיף אותי דרך הקיר של חדרי לסלון
הסמוך והחשוך, שכבתי על הרצפה הקפואה רועד מקור ומפחד, אני לא
יודע מה כואב יותר לקבל מכת ברק או לעבור דרך הקיר, אני חושב
ששניהם באותה מידה. ניסתי להיזכר בשמי אבל לא הצלחתי, קמתי
מהרצפה למיטה, נשכבתי התכסתי בשמיכה והסתכלתי על החור בקיר
שהיה די קטן בשביל שהגוף שלי יעבור בו אבל עובדה עברתי בו.
עצמתי עיניים ושקעתי במחשבות של בדידות וקור.
הייתי באותו מצב שהייתי מקודם, קפוא ללא תחושה ברגלים ועצוב.
כל האברים שלי קפאו כולל המוח. נשימה קפואה קרח יצאה מריאותיי
אדי קור מקפיאים, האדים הקפואים הסתדרו לידי כמו חיילים
ממושמעים הסתדרו בצורה של דמות אדם, אני לא חשבתי שיהיה לי
יותר קר אבל הסתבר שיכול להיות לי הרבה יותר קר.
האדים הקפואים הפסיקו לצאת לי מהפה אבל הדמות עדין התגבשה.
יכולתי לראות שזאת נערה יפה וצעירה עם מבט קפוא וקור רוח
השפתיים שלה היו כחולות, היא נראתה מאד בודדה ולא אנושית.
היא חיבקה אותי חיבוק חם אבל קפוא מאד, חסר רגש, ושאלה בשקט,
האם הרגשתה את כאב הבדידות?. עניתי, אני חושב שכן,
כן ענתה בביטחון זה היה זה כאב חד ושובר, שובר קירות שאלתי, גם
את זה הוא יכול כאב עם כוח עצום, אם הוא מרוכז מידי הוא מתפרץ
בלי התרעה ושובר כל מה שבדרכו, אמרה בלחישה מפחידה.
פתאום משב של רוח קפואה הגיע משום מקום הקפיא את כל המדפים
והספרים בחדר שלי.
שתיקה ארוכה, שאנחנו ביחד הבדידות נחלשת.
הכל התחיל להפשיר, השפתיים שלה חזרו לצבע הרגיל שלהם, אדום
בהיר כזה, המדפים והספרים שלי גם הפשירו ואני הפשרתי גם הרגשתי
שוב את הקור ברגלים.
החשמל חזר, הסתנוורתי מהאור החזק התרגלתי לאור ההמום של מנורת
החירום. גם היא הפשירה והתחילה לדבר, קמנו מהמיטה הרתחתי מים
לכוס תה וניקיתי את השברים של הקיר מהרצפה.
שתינו כוס תה, היא סיפרה לי שהיא כלואה בתוך הגוף של הבדידות
ואם היא לא תהיה בודדה היא תשתחרר, והיא נשלחה אלי לעוד
הזדמנות. אני התקשרתי לשלושה חברים שלי, שנים באו בארבע בבוקר
והשלישי לא בא. דיברנו צחקנו כולנו ביחד שברנו את הבדידות
והקור. הרעמים והברקים נפסקו,הגשם נחלש, הרגשתי חם נעים.
בוקר מעונן וסגרירי היה היא רצתה ללכת לחפש משהו שלא תהיה לבד
ולהשתחרר מכלא הבדידות, חיבקה אותי חיבוק חם ואוהב ואז חזרה
להיות רגילה אמרה תודה הלכה ונעלמה.
אני הייתי שמח ששחררתי אותה מהבדידות וחזרתי לישון רגוע ושמח.