חודש אלול
השנה היא השנה האחרונה לשרותי הצבאי.
שרות קל יחסית עבר עלי.
לא הייתי חייל קרבי (ג'ובניק בשפה העממית) חייל פשוט בחיל
האוויר.
חיכיתי יותר ויותר לשחרורי הקרוב מצה"ל אבל לצערי נותרה לי עוד
חצי שנה.
כמדי שבוע הגעתי לתחנת רכבת צפון בתל אביב והמתנתי לאוטובוס
לבאר שבע עם עוד מאות חיילים.
מדי פעם הייתה מגיעה משטרה ומפנה את כולם עקב חפץ חשוד שהתגלה
באזור (אופייני לכל יום ראשון) ובסופו של דבר התברר כי זהו תיק
של חייל שהלך לשרותים או משהו כזה או חיילת שכבר עלתה על
האוטובוס הקודם.
ברוב המקרים האוטובוס היה מלא, הרבה פעמים יצא לי לעמוד כל
מהלך הנסיעה ולפעמים התמזל מזלי והצלחתי למצוא מושב פנוי לשבת
בו ואפילו להרדם...
בדרך כלל הייתי נפגש כבר בתל אביב עם מס' חיילים מהבסיס,
מחליפים חוויות מסוף השבוע וממתינים ביחד לאוטובוס.
לבאר שבע היינו מגיעים מוקדם יחסית כך שאת הזמן  הפנוי שהיה
לנו לפני ההסעה לבסיס היינו מעבירים בקניון בבאר שבע.
וגם האוטובוס לבסיס היה בד"כ מפוצץ (נכון להיום לא טוב להגיד
מפוצץ...) כך שהיינו עולים רק על האוטובוס השלישי או הרביעי.
נסיעה של  שעה בערך מבאר שבע למצפה רמון  שהועברה בבדיחות
ושיגוע של כל מני חיילים מהבסיס שלי.
ואז הגענו לבסיס.
האמת כל חיל בצה"ל היה חולם לשרת בבסיס כמו שלי- בריכה
צמודה,חדר כושר כמעט פרטי, מגרשי ספורט (שבקושי ניצלתי) ותחושה
של בית זונות יותר מאשר בסיס צבאי.
ואז הוא הגיע.
אבי, חיל מהבסיס שלי, שהיינו דיי מסוכסכים מסיבות כאלו
ואחרות.
אבל הפעם משהו היה שונה אצלו.
הייתה לו כיפה על הראש.
אולי בגלל שהתקופה הזו שבין ראש השנה ליום כיפור הוגדרה פעם
לפני שנים כעשרת ימי תשובה והתקופה שבה סולחים בני האדם אחד
לשני, ניגשתי אליו, לחצתי לו את היד ואמרתי לו " יום כיפור עוד
מעט, בוא ונשכח הכל".
וכך היה.
מאותו הערב ארע שינוי מהפכני אם אפשר להגדיר זאת כך.
אולי פעם עברו לי מחשבות כאלו בראש אבל מאותו הערב זה קיבל
משמעות יותר חזקה.
ישבנו ביחד והקשבנו לקלטת מסויימת במערכת שלו- קלטת של איזשהו
רב שישב על במה עם קהל רב שבא לבקשיב לו.
הוא היה יושב שם ומטיף מוסר על כמה שכולנו חוטאים ועל זה שצריך
לחזור בתשובה.
האמת
אני לא יודע למה
אולי בגלל שהייתי צריך משהו שיחזק אותי באותה התקופה, התחלתי
להאמין בזה יותר מדי
הייתי יושב לבד ומקשיב לקלטות האלו.
בלילה לפני השינה הייתי מקשיב לקלטות האלו
בבוקר הייתי קם, מניח תפילין, מברך את ברכת המזון, הולך לבית
כנסת לערבית, יושב עם אבי ועם עוד שלושה חיילים שהסתבר שגם הם
במעגל הזה והופך לאט לאט לאיש מאמין.
אני,
שכל החיים חשבתי שלא יקרה לי בכלל מקרה מסוג זה, נכנסתי
למערבולת של אי שקט ובלבול נוראי.
היה בזה משהו. רציתי להמשיך בזה כי זה דיי החזיק אותי.
ההורים
נו
ההורים
ההורים היו בשוק
הם לא רצו לשמוע על זה בכלל.
לחברה שלי אמרתי שאני מתכנן שינוי בחיים
בצחוק היא אמרה לי
"מה אתה חוזר בתשובה?"
כשלא עניתי לה היא הבינה לבד.
היא לא רצתה להקשיב לי יותר.
עברו הרבה חודשים
התהליך הלך והתעצם.
נכנסתי לזה יותר מדי.

בוקר אחד התעוררתי אחרי חלום דיי מוזר שהיה לי.
ישבתי על המזרון ששימש לי כמיטה בחדר וחשבתי לעצמי
גם ככה אני יוצא עוד מעט ממסגרת שהגבילה אותי במשך שלוש שנים,
למה אני צריך להיכנס למסגרת נוספת שתגביל אותי יותר???

אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי ממשיך בדרך ההיא.

היום...
היום אני לא יודע אם אני מאמין
יש פחד מסויים לפעמים
אבל...