האיפוק הוא יכולת ראויה לשבח, ומעידה על בגרות ויכולת שליטה
עצמית. אין ספק. זו הסיבה היחידה, המונעת ממני ברגע זה, בו את
מתבוננת בי בעיניך התכולות בשעה שאני מדבר אליך, בעודנו יושבים
סביב שולחן ערוך היטב באמצע מסעדה חביבה, מלהסתער עליך לעיני
כולם, לקרוע את בגדיך מעליך ולבעול אותך על השולחן הזה, כאשר
צליל הצלחות והקערות המתנפצות מחריש את קול זעקותיך ונהמותי.
האיפוק הוא חשוב. חשוב מאד. הוא תכונה נאצלת. הוא אכן מה
שמבדיל ילד קטן המתקשה לדחוק סיפוקים, למבוגר שקול היודע לדחוק
את יצריו האפלים ביותר לטובת שימור החיים התרבותיים והסביבה
האנושית ההגונה, המגוננת על גבולות ברורים כדי לאפשר קיום סביר
בצוותא של כל בני החברה הנאורים.
אך יש דברים חשובים מן האיפוק.
כמו, למשל, הזיקפה החזקה שלי.
מזה שעה שכבר עומד לי. את מדברת ואני איני שומע. אני מגניב
מבטים אל צוארך, ואחר כך אל בית החזה, שם בבית גרים בצוותא שני
חברים טובים שלי. ואחר כך מטה אל אגן הים התיכון שם מצטופפות
הירכיים החביבות עלי.
בבקשה התפריט. תודה רבה. (עיניך התכולות רצות לאורכו. עשר
מעלות זיקפה.) כן, מה נשמע. הכל בסדר. חם בחוץ? לא נורא יש
מזגן. (שלושים וחמש מעלות. בא לי להזדיין מיד.) מצאת חניה? שום
בעיה. מאז המשבר הכלכלי, לא חסר פה מקום. יש להם מנות ראשונות
מצוינות. כדאי לך קרפצ'יו בקר. (בינתיים אלחך את ירכיך. מה
דעתך? חמשים מעלות, וממשיך לעלות. למכור. למכור.) המלצרית
נחמדה, צעירונת כזו, עבודה נהדרת לסטודנטיות, גם פרנסה וגם
שעות נוחות (אשאב את הפטמה השמאלית שלך כולה, הופה לא יוצאת
יותר.) לא, אצלנו בשעתו זה היה מרכזיה בינלאומית או מכירות
בטלפון. אח, היו זמנים. היום עושים הכל במחשב. למי היה אז
מחשב. לא ידענו בכלל מה זה וורד, בקושי אלף בית, גם זה היה רק
בתחילת הדרך (אפשיט אותך לפני כולם, לא אכפת. הזיקפה מלאה
וכואבת.) הכי גרוע זה אבטלה, זה לא משנה באיזה גיל. זה מיד
מכניס אותך לסחרור ולקפאון, סחרור של חיפוש עבודה וקפאון מוחי.
הזמן הופך לגוש. מין מסטיק בלי התחלה ובלי סוף. הבטחון העצמי
נעלם. (על השולחן, כן בדיוק פה, תתעלמי מהם, אוח.) מה את
אומרת, מרק עגבניות קר? גם כן מצוין. תראי מה יש להם בבשרים,
אכלתי פה פעם צלעות בדבש, ללקק את האצבעות (אלקק את אצבעותיך
ואת תלקקי גם לי ואני אחדור אליך עד הצלעות). המלצרים פה מאד
איטיים, שמת לב? הו, באמת? מתי עבדת במלצרות? היו זמנים, הא?
עוד מעט נגמרים החגים, עד ראש השנה לא תהיה נחת. אין ברירה,
צריך יהיה לקחת חופשה ארוכה הקיץ, אחרת אפשר להשתגע. מי בעל
הבית פה? זה באמת מעצבן (הך והך השולחן ירעד, הסועדים האחרים
יברחו, גרגורים ויללות, שאגות ונהמות.) כן, מאד יפה הצמיד הזה,
הולם אותך נורא, בכלל את נראית מצוין, את יודעת? (מיצינו
יתערבבו, זרמים יעברו מצד לצד, טלטלה כזו עוד לא נראתה). טוב,
אף אחד לא בא לשרת אותנו, בואי נסתלק.
האיפוק נשאנוך בלי מילים. |