כן, שוב, אני.
שלום יומן יקר, אילו חיים.
ואולי החיים הם תחנת מעבר למוות, ואנחנו סתם עצרנו לקצת יותר
מדי זמן בדיוטי-פרי?

ישבתי אתמול בבית, חשבתי קצת, לא משהו רציני. יצאתי קצת החוצה,
ואמא שלי, חברה שלה ואחותי ישבו בחוץ, תה לואיזה, אווירה
שמחה.

אמא התחילה לדבר על סבא, ואיך שאחותי לא זוכרת אותו כי היא
היתה בת חצי שנה, ואני אמרתי אני זוכר.

אז הנה מה שאני זוכר- מחשב עם צג של שני צבעים, בבית הישן שלו
ושל סבתא. גינה מאד יפה בחוץ, די גדולה, אבל אותה אני עדיין
רואה הרבה למרות שהיא כבר לא של סבתא שלי. היא עברה.
אני זוכר שהייתי בא, מתיישב על ברכי סבי, והוא היה נותן לי
חטיף סום-סום. אני עדיין אוהב אותם.
עוד אני זוכר, את הדיבור הענייני, את הקומה הנמוכה, המשקפיים
והקרחת. אך יותר מכל, אני זוכר את אותו הלילה.
לילה נעים, על-האש בחוץ, את זה אני לא זוכר אבל. נכנסים פנימה,
יושבים, אני-בן ארבע כמעט, אמא, אבא, אחותי הקטנה-בת חצי שנה,
סבא, וסבתא.
אמא, עסוקה עם אחותי הקטנה, ואבא עסוק בדיון קולני עם סבי, את
זה אני גם לא זוכר. ופתאום, סבא מתחיל לפרכס. אני שומע אותו
מתנשם בקולניות, ותוהה מה קרה. אני רואה את אבא מנסה להשכיב
אותו על הרצפה. יותר מאוחר, כמה שנים, אמא סיפרה לי שהוא לבש
נעליים חומות, אני זוכר ריבוק לבנות-כיתוב סגול. אמא עזבה את
אחותי הקטנה על הספה, רצה אליי, ולקחה אותי החוצה. אני זוכר
אנשים נכנסים ויוצאים, מרגיעים אותי, הכל בסדר. סבא שלי מת.
ואת זה אני כן זוכר.