"אבא, התגעגעתי אלייך! סוף סוף חזרת! כמה זמן אפשר להיות
בארצות הברית? לא נמאס לך??"
קפצתי על אבא שלי כשהוא חזר מאיזושהי עיירה נידחת בארצות הברית
שבה הוא ניסה לפתח איזשהו ענף ( אני לא בקיעה בזה) אבל הוא לא
הצליח.  תום אחותי הקטנה בת ה-8 הגיעה וגם קפצה על אבא.
"מותק, את ילדה גדולה , תירגעי. גם אני נורא התגעגעתי אלייך
ואל אחותך. אתן האוצר שלי, חשבתן שאני אשאר שם הרבה זמן?אני
בחיים לא אעזוב אתכן להרבה זמן."
"אבא" אמרה תום " אתה מבטיח לא לעזוב אותי שוב? בחיים?"
"כן מתוקה שלי, אני מבטיח , אני מבטיח לשתיכן שאני לא אעזוב
אותכן"
"את רואה תום, אבא לא יעזוב אותנו יותר בחיים.הוא אפילו
הבטיח." ואז אמא נכנסה.ביופייה. אחרי שהתכוננה לערב משפחתי
במסעדה מפוארת. היא נכנסה בשמלה אדומה עד הברך עם חתך עד הירך.
שערה הבלונדיני גלש על כתפייה. היא הייתה יפיפייה, מזמן לא
ראינו אותה ככה.
"בנות לכו להתלבש למסעדה" היא אמרה והתקרבה לכיוון אבא כדי לתת
לו נשיקה. אנחנו הלכנו לחדר להתכונן.
"תום, תלבשי את השמלה הכחולה." אמרתי לה והגשתי אותה לתום
ושמעתי צעקות קלות מגיעות מהסלון אז התלבשתי מהר ויצאתי מהחדר
שלנו וסגרתי את הדלת,כדי שתום לא תשמע ותיבהל. ירדתי וישבתי על
המדרגות, מלמעלה כדי שהורי לא יבחינו בי.
"מה זאת אומרת? "צעקה אמא
"ששש, תירגעי . הבנות ישמעו." אמר אבא.
"אל תרגיע אותי. תגיד לי ששמעתי לא נכון. תגיד לי שאין לך
מאהבת" אמא אמרה וראיתי את הדמעות שירדו לה. אני התחלתי לבכות.
מה זאת אומרת שאבא שלי בוגד באימא שלי. זה בלתי אפשרי. זה לא
נכון. איך הוא יכול? איך הוא מסוגל? איך הוא מסוגל לבגוד בנו
ככה? נאלצתי להירגע על מנת לשמוע את התשובה מפי אבי.
"תראי, אני מצטער. אני ביקשתי ממך לבוא עם הילדות לארצות הברית
אבל סירבת. ואני לא עמדתי בפיתוי. אני מצטער. אני אוהב אותך.
תסלחי לי."
"אנחנו נדבר על זה כשנחזור מהמסעדה. הבטחנו לילדות ערב משפחתי
כייפי. וכך יהיה."
שמעתי את תום רצה למטה וגם אני ירדתי כדי שהיא לא תספר שיצאתי
מהחדר קודם והקשבתי לשיחתם. ירדתי ואבא חיבק אותי. בהתחלה
נגעלתי כי הבנתי שכל בזמן הזה בחו"ל הוא נגע עם הידיים האלה
במישהי אחרת. אבל אז הבטתי בעיניו וראיתי בהם כנות ודמעות
והבנתי שהוא באמת מצטער ואוהב אותנו.תום ירדה והלכנו למסעדה.
אמא הלכה בצד אחד, אבא בצד השני ואני ותום באמצע. זה היה נורא
מוזר כי אמא ואבא תמיד היו ביחד. במסעדה הם גם ישבו רחוק אחד
מהשני. אבא הסתכל על אמא במבט רך ואוהב שאומר אני אוהב אותך,
תסלחי לי. ואמא הסתכלה על אבא שמבט כזה שאומר איך יכולת לעשות
לי דבר כזה. אני אם ילדייך. וכשהם ראו שאני מסתכלת עליהם הם
חייכו אחד לשני.
"תזמין אותה לרקוד" לחשתי לאבא " היא לא תסרב!" הוא הביט עליי
וכנראה הבין שאני יודעת וקם להזמין את אמא לרקוד איתו. אני
צדקתי. היא לא סירבה. כי היא ידעה שזה יראה לנו מוזר.הם רקדו,
ראיתי שאמא ממש לא רוצה לרקוד איתו אבל עשתה את זה למעננו. האי
אישה חזקה, אמיצה ואוהבת שתעשה הכל בשביל הילדים שלה.
חזרנו הביתה. נישקתי את אמא, את תום ועליתי לחדר. אבא שלי נכנס
לחדר אחרי. הוא בכה. הרגשתי נורא, כי חוץ מזה שהוא היה אבא
שלי, הגבר היחיד עלי האדמות שאני בחיים לא אשכח ואוהב לתמיד
למרות הכל, הוא גם גבר נאה שפשוט חבל לראות גבר כזה בוכה. יש
לו שער שחור עד הכתפיים ועיניים כחולות. ולראות איך מהעיניים
האלה נוזלות דמעות, גורם לך לכאב לב.
הוא התקרב והתיישב לידיי על המיטה. התחלתי לבכות והוא חיבק
אותי, חיבוק כה אוהב ורך ונעים שלא רציתי שהוא יעזוב אותי.
"אני מצטער. אני כל כך מצטער" הוא אמר.
"אבא, אני לא רוצה לתמוך בך בעניין אבל אני נורא מכבדת אותך על
כך שחזרת וסיפרת לאמא את האמת, שלא הסתרת את זה!" הוא נישק
אותי במצח, נשיקה ארוכה.
"אבא, אני כבר באה. תחכה לי פה. אני רוצה להראות לך משהו" קמתי
מהמיטה והלכתי לחדר של הוריי, לקחת משם קופסת נעליים שיש בה
פשוט דברים מדהימים.  בדרך בדקתי בחדר של תום, היא כבר ישנה.
נכנסתי לחדר של ההורים שלי ואמא שלי עמדה מול המראה והסתכלה
בה, ואמרה לי
"תגידי, משהו לא בסדר בי? אני לא מספיק טובה? אני לא מספיק
יפה? למה הוא עשה לי את זה?"
"אמא, למה את אומרת את זה?את האישה הכי יפה שקיימת ביקום הזה.
את האמא הכי טובה שמישהו יכול לחלום עליה. דיברתי עם אבא.
תסלחי לו. אני מבקשת. " התחלתי לבכות יחד איתה.
"נשמה, אני מצטערת אבל אני לא יודעת אם אני אוכל." חיבקתי אותה
והתקדמתי ליציאה מהחדר והיא אמרה לי " תשמרי טוב טוב על עצמך
ועל אחתך הקטנטונת. תשמרו על עצמכן שלא יקרה לכן אותו דבר.
ותדע שאני אוהבת אותכן" הקופסא נשמטה מידיי ורצתי לחבק אותה.
אני הופתעתי כי זה נשמע כמו פרידה. ואני אפילו לא מוכנה לחשוב
על זה.
הגעתי לחדר שלי ואבא שלי עדיין ישב בחדר. הוא הסתכל בתמונה
שעומדת אצלי ליד המיטה, תמונה שלהם מיום החתונה שלהם מלפני 16
שנים.
"אמא שלך עדיין נראית כמו בת 17." הוא אמר ושם את התמונה
במקומה. התיישבתי לידו.
"אבא, אני רוצה שתראה משהו" הוצאתי מהקופסא כרטיס ברכה שהכנתי
לו ולאימא ביום השביעי שלהם. הייתי אז בת שש. הכרטיס גזור
בצורה לב עם מדבקת דובי באמצע. כתוב עליו " למר. עמית קוגלר
(אבא) ולגב. שרון קוגלר( אמא) לנצח נצחים.
"מותק אני זוכר את זה, זה היה כל כך מזמן ועכשיו את כבר בת 14"
הוא אמר והמשיך לקרוא את כל מה שיש בקופסא. אני החלטתי לעזוב
אותו לבד. הלכתי לבדוק מה יש בטלוויזיה על מנת להשתחרר. פתאום
הרגשתי מין עקצוץ כזה בלב. הרגשתי שמשהו לא בסדר. רצתי לחדר
שלי, הצצתי, אבא שלי עדיין קרא את הכרטיסים. רצתי לחדר של תום
והיא ישנה היטב. חשבתי לעצמי זו בטח אמא. רצתי לחדר של הוריי .
"לאאאאאאאאאאאא." צעקתי. אמא שלי הייתה תלויה שם, היא הייתה
תלויה. עדיין בשמלה האדומה שלה שגרמה לה להיראות כה מדהים. עם
האודם שכבר כמעט לא נראה בגלל שפתיה הכחולות ושערה בלונדיני על
הרצפה.  אבא נכנס בריצה.
"לא! שרון! הוא מיד הרים את הטלפון והתקשר למשטרה. הוא ראה
אותי יושבת באמצע החדר ובוכה. הוא חיבק אותי " ששש. תירגעי
תום תישמע. הכל יהיה בסדר." הוא אמר.
דחפתי אותו ממני והתחלתי לצעוק בכל כוחי " זה בגללך!! בגלל
שאתה לא יכולת לשלוט על הדחפים שלך! כי אתה החלטת שבא לך מישהי
מהצד!"  הוא נתן לי סטירה.
"והנה אתה מרביץ לי, כי אתה יודע שאני צודקת. כי אתה לא מבין
שאמא שלי. האדם שאני הכי אוהבת בעולם הזה  כרגע התאבדה בגללך."
צרחתי לו וברחתי לחדר שלי.
נכנסתי לחדר שלי, נעלתי והתיישבתי בפינה. שמעתי את האמבולנס
בא. ומוציא אותה דרך המסדרון הצר. ושמעתי את אבא מספר לתום
שאמא עלתה לשמיים לשמור עלינו. התחלתי לדמיין לעצמי איך הכל
כנראה קרה.
אחרי שיצאתי מהחדר אמא שהייתה מיואשת מכיוון שאבא שלי, האחד
והיחיד בשבילה בגד בה. היא התאפרה עוד קצת והוציאה את החגורה
הכי מפוארת של אותו הגבר שאיתו היא חלקה את חייה . היא קיצצה
את שערה שהיא כל כך אהבה ולאחר מכן היא...
התחלתי לבכות.
דפיקה  בדלת נשמעה. הבנתי שאף אחד לא  פותח וירדתי למטה. זו
הייתה השכנה . היא עמדה בפתח.
"ילדונת, אני מצטערת!" היא אמרה והשפילה מבטה.
"מה כבר נודע לך לגבי אמא שלי " שאלתי בתדהמה, כי איך היא יכלה
לדעת?
"מה קרה לאמא שלך?" היא שאלה. הסתכלתי עליה בצורה מוזרה.
"כלום. למה את מצטערת "
"בגלל אבא שלך " היא ענתה וזזה הצידה.
" לא! לא ! לא! זה לא יכול להיות!" ראיתי את אבא שלי שוכב על
השביל ליד הכביש ומשהו נוצץ בידיים שלו. ראיתי שהוא לא נושם.
רצתי אליו. אבל בדרך צעקתי " גברת להם תיכנסי בבקשה ותישמרי על
תום" ראיתי שהיא נכנסת והמשכתי לרוץ. התקרבתי אליו וריאתי שהוא
עדיין נושם. הוא תקע סכין באזור הלב. האמבולנס הגיעה ואני
נסעתי עם אבא לבית חולים. שעתיים חיכיתי עד שהרשו לי לראות
אותו.
" לא הרבה זמן, טוב חמודה?"
" כן "
הוא שכב חסר אונים, במיטה. הוא היה מחובר למיליון מכשירים.
היה לידו מכשיר החייאה שראו שהרגע השתמשו בו.
" אבא?" שאלתי אותה כשרכנתי מעל מיטתו.
"אורפז, ילדה שלי. אני מצטער"
"אתה מצטער? למה עשית את זה? איבדתי את אמא שלי ועכשיו אתה
רוצה בכלל להשאיר אותי לבד? להשאיר אותי ללא משפחה? ואחרי זה
אתה אומר שאתה אוהב אותי?"
"אני מצטער. אני פשוט לא יכול להמשיך לחיות בלי אמא שלך. אני
לא יכול להמשיך לחיות כשאת , מאשימה אותי בכך שהיא איננה"
"לא! אבא, אני לא מאשימה אותך. אבא תסלח לי. בבקשה! אל תעזוב
אותי לבד."
"תדעי שאני תמיד אהבתי ואוהב אותכן ואת אמא שלכן. אני תמיד
אשמור עלייך."
המכונה החלה לצפצף. ואחרי שנייה לא יודעת איך אני הועפתי לפינת
החדר וראיתי איך הרופאים מנסים להילחם על חיי אבי.
"שעת המוות 02:39" הכריז הרופא.
התקרבתי אליו והתחלתי לצעוק.
"לא , אבא, אל תמות! סליחה. אני אשמה . אל תשאיר אותי לבד."
פתאום שמעתי קול.
"אורפז? בואי, נלך הביתה. צריך לקחת את אחותך תום וללכת לביתכם
החדש." האישה הזאת החלה למשוך אותי בכוח מחוץ לחדר ואני החלתי
לצעוק " לא! אבא, אני אוהבת אותך"
יצאתי מהחדר ונפלתי על הרצפה בבכי.
"אורפז. בואי, אתן צריכות ללכת למשפחת לוביץ. הם מאמצים את
שתיכן. " אמרה העובדת בבית היתומים.
"נמאס לי! אני לא רוצה לעבור למשפחה אחרת וכעבור שבועיים לחזור
לכאן הרי אני יודעת איך זה."
"הפעם זה יהיה אחרת, תקראי לאחותך. היא בחדר הצמוד"
"אני לא אקרא לה. תקראי לה את. היא לא סולחת לי. היא חושבת שזו
אשמתי. "
כל הדרך לבית היה שקט. לא שמעתי מילה מתום מאז שנודע לב על מות
אבא. אף אחד לא שמע.

"תכירו! אלו תום ואורפז קוגלר." היא אמרה לאישה. "תום אינה
מדברת מאז שגילתה שאביה נפטר."
החלפנו מבטים והשפלנו אותם. עוד משפחה .