אני שומעת שיר של רוברט פלאנט,
הוא מודיע לי שאיבד את ראשו מאז שהתאהב.
וכמותו אני מרכינה ראשי בפני כל מה שעשית לי,
בפני כל מה שכואב.
לגמתי ממך מלוא חופניים, שמענו שיר על המיטה אני ואת,
שיר של רוברט.
הקונדום מושלך כאבן שאין לה הופכין.
כי לי אין גבר, ולך יש קהל רב הצובא על פיתחך.
ומי הוא הזר שחדר לתוכך,
והפך את ליבי לביב של שופכין,
הגולש ממני ועולה על גדותיו. זהו לב מאוהב.
אז דעי אותי, ילדה, את ריגעי הבדידות, את אושרי הפרטי.
עת אין בידי מאום מלבד תומתי. ולחות ירכי.
אני רואה אותך גומרת אל מול הרי מואב.
הם מאדימים מבושה, או משקיעה של קיץ.
כמותם אני זוקפת ראשי הכבד המוזהב,
הוא סחרחר עלי. נוטפת פלגים של מים.
זולגת נוטפת בירכיים רוטטות.
דגדגן זוקף ראשו הסגול כמוכיח בשער, אך אין נביא כלל בעירו.
התכווצויות של בטן, הדת הופכת לעבודת אלילים.
מעגלים מעגלים. רגעים של בדידות, של המון צבאות.
ידיים לחות. מותניים דביקות.
אז בכי עלי, ילדה. על רגעי השכול, על פרץ תשוקה,
שהבאישה ריחי אצל בורא העולם. |