זהו הפרק הפותח של ספר שאני עובדת עליו. לא כולו, לא ערוך.
תהנו:

אני מאוהבת בבחורה. בדרכה ההמונית היא מיוחדת במינה - דבש בין
רגליה, בפיה, בקולה. בעיניים ים. היא נעה כמו דולפין, חיוך
מסתורי תלוי לה תדיר בזווית פיה, חיוך אשר בדומה לדולפין יכול
להטעות, שכן הוא מחפה על רוצח חסר רחמים. היא טובה אלי, אין
ספק. היא באה לחדר שלי כל לילה, אבל היא לא אוהבת אותי.
היא עושה לי בגוף את כל מה שאסור. את כל מה שלא ידעתי לקרוא
בשם. היא משכיבה אותי בחשיכה, מביטה בי כמו ילד המציץ לראשונה
במגאזין פורנוגראפי. נהנית מרטט המבוכה הבלתי נשלט שעובר
בירכיי, כשהיא בוחנת את מה שבינהן, עיניה מערות כחולות מלאות
כרישים וחיות טרף.
אני מכירה אותה שבועיים, ורק היום היא נשקה אותי. סוף סוף
התמקדה דמותה, והחלה קורמת ישות וממשות מול עיניי המשתאות. היא
נרדמה לידי, ריח של מין נודף ממני. וממנה. מעולם לא שיערתי את
עוצמת הריחות שאוצרת בתוכה ערווה נשית.
היא אומרת שהיא אוהבת שמחדירים לה אצבעות ל "ישבן" (ברור שזו
לא היתה המלה המדוייקת בה השתמשה. ספק אם היא מודעת לקיומה של
מלה זו). זה אמור לזעזע אותי, אבל אני לא מתירה לעצמי להזדעזע.
את החשבון עם האל אסלק בעתיד. עכשיו היא האלה שלי. היא נכנסת
לחדר בחשש. לרגליה הארוכות סנדלים צבאיות מרופטות, רצועתם
האחורית מעוכה על הסוליה, שכן היא נועלת אותן כמו נעלי בית.
היא לבושה מכנס "בוקסר" גברי, ולגופה חולצת טריקו גזורה, מזכרת
מהולנד מולדתה. הופעתה הילדותית, הנבוכה, כה מנוגדת לאופיה
האמיתי- אופי של בחורה תאוותנית. נוזל לבן המתפתל במורד ירכה
לפתע מזכיר לי מי זו העומדת מולי. היא מנגבת אותו עם כובע הב'
שלה, לא מודעת לזעזוע המהול בגועל שאני חשה אל מול חוצפתה,
לבקש את קירבתי לאחר שמי-יודע-כמה גברים בעלו אותה הערב.
- "תגידי שאת אוהבת אותי", אני מבקשת.
- "תדמייני שאמרתי לך", היא עונה.

את תמר הכרתי ערב אחד במרפאה. היא יצאה לריצת הלילה שלה סביב
הבסיס, נפלה ונחבלה ברגל. כואבת היא הצליחה להסיר את נעל
הספורט ששאלה מדג'ורנו הטבח, וכך דידתה עד למרפאה בה הייתי
תורנית. חשבתי, אם כבר להמית קלון על בני משפחתי ולהתגייס,
עדיף שאעסוק בהצלת נפשות. מי יודע, אולי אוכל לעשות עם האל
עסקה. הוא יוותר לי על אי כיבוד אב ואם, ועל עוד אי אילו חטאים
שעשיתי בגופי, בתמורה לצרור מעשים טובים שעשיתי כחובשת.
היא הניחה את רגלה על סד הטיפולים, נושכת שפתיה בכאב כשאני
מקלפת בעדינות את הגרב מעל כף הרגל. הרגל היתה נפוחה ובוהקת.
נקע ללא ספק. מרחתי מה שמרחתי, חבשתי מה שחבשתי, ונמלטתי
במבוכה לחדרי. לחיי בוערות במבוכה. ידעתי שהיא יודעת שהצצתי.
המבט שלה היה נוקב. היא ידעה, ללא ספק. ראיתי לה מבעד לאימרת
המכנס הקצר. אי אפשר היה להתחמק, הלא כן? ואולי התאמצתי לראות?
כל השדים מהילדות שלי צפים ועולים. צווחים בחדווה, מקפצים מעלה
מטה, מחווים בידיהם תנועות מגונות. סוטה! הם צועקים בקולם
החורק. סוטה!

בכל פעם שהייתה יוצאת מחדרי, מותירה אותי מתנשפת ומחייכת,
הייתי בוחנת את גופי בסיפוק. זה הגוף שאיתו אני מתכתשת כבר 19
שנה. השיער צהוב מידיי, החזה קטן מידיי, האף כמו הכריז חרם
פרופורציונאלי על שר הפנים, קורא עליהם תיגר. רגליי מכוסות
פלומה זהובה, אותה אני מסרבת בעקשנות להסיר. ערווה בוטה,
צהובה, משולשת, נושא לבדיחות וללעג מצד חברותיי לבסיס. השיער
מלא וגדוש,  צהוב כמו ערימת חציר המתייבשת לאיטה תחת שמש של
תמוז. "חמנייה" הן קוראות לי. ועל שום מה? על שום פקעת השיער
הצהבהב במרכז גופי, שם בשיפולי הבטן. אבל אם זה טוב לתמר,
בוודאי שזה טוב גם לי.

הנאת השכיבה לידה מטשטשת אותי. זה כמו לשכב טבועה על קרקעית
האוקיאנוס. היא מלטפת באגודל את חריצי כף ידי. את קו האהבה, את
קו החיים. היא משפשפת את הוורידים הכחולים המשתרגים מתחת לעורי
החיוור, כמו מבקשת למחוק אותם מעל ידי ויהי מה.
היא מסמנת את הטריטוריה שלה כמו מפלצת קדמונית. משרטטת ירכיים
ושדיים, נוגעת בשיער בית השחי ומרפרפת בחיוך על הפלומה הזהובה
שעל ירכיי. אני חוששת שתהיה מודעת לכל מה שמבאיש ודוקרני אצלי.
אך נראה שאין זה מפריע לה. היא מניחה את ראשה ממש מתחת לטבור,
שיער הערווה שלי מצייר לה שפם זהוב.
- "יש לך ריח של דגים" היא אומרת. "אז תעיפי משם את הפרצוף"
אני עונה, נעלבת. היא מחייכת, "השתגעת? אני חולה על זה. הנה,
בואי. שימי את הרגל על הכתף שלי. אני רוצה להרגיש אותך". היא
מעסה ואני נמסה.

הגברים האלה. הגברים האלה ספוגי הזיעה עם מדיהם המאובקים והנשק
התלוי עליהם ברישול מכוון. כמה מהם שכבו איתה עד כה? מי מבין
עשרות החיילים המצחקקים בגמלוניות בכניסה לחדר האוכל חדר אליה?
רובם, בוודאי. היא מעולם לא טרחה להסתיר ממני את העובדה שחצי
מהבסיס עלה עליה. לא מתוך כוונה להתריס לעומתי, חלילה. אלא
מתוך אותה תמימות בהמית, בלונדינית, נורדית שלה. היא מסוגלת
לנגב מולי את שאריות הזרע מהנרתיק שלה באותה טבעיות בה היא
תשחרר נפיחה באמצע תידרוך, למצהלות ליבם של הקצינים המקיפים
אותה כעדת צבועים, מצפים לנתח מגופה המזוהם, היפהפה. ובנוח
עליה הרוח, עוד טרם ידום קול הנפיחה, או השיהוק, היא תשאל
אותם, "מה אכלתי?" והם יתאהבו.
בהמה.