כמו בכל יום,אתעורר בזריחה.
השמש שתאיר על שכניי, לא תאיר עליי.
ריחו  של הטל, לא יגע באפי.
וצחוק נטול פחדים של ילדים לא יצלצל באוזניי.

אני אביט לצדי, ולא אראה שם אותך.
אדמיין לעצמי, את חיבוקך.
שוב אהיה עצובה, אכולת בדידות.
ובתוכי  שוב אשמע, את הקולות השחורים
שמאיימים להשמיד את מה שנשאר בי.

כמו בכל יום, אירדם במיטה, בשעת השקיעה.
הירח יציץ מבין ההרים הרחוקים,
ונצנוץ הכוכבים  לא יגע בעיניי.
שתיקה של רוחות סוערות
תלטף אותי, אך צליליה הכובשים
לא יחדרו אל אוזניי.

חוץ ממך וממני לא נותר דבר בעולמי,
אויבים רבים לאהבה,
וגם אתה אויב שלה.
אז הלכת לי ככה, בלי מילה ובלי פרידה.

דמעותיי  הזולגות יחממו את עור פניי,
וכמו חומצה יצרבו את נפשי.
לא יישארו לי  סיבות לצחוק,
ולא יישארו לי תקוות לחיות.

עכשיו, השמש מאירה על צהריי היום,
איש ואישה עם ילד קטן מטיילים לי מול החלון,
קול צחוקם הרם  יעמעם את קול הירייה
ואושרם נישא עם הרוח,
אבל הרוח לא חודרת
אל גווית גופי...