למצוא את החלל ולהפוך אותו לגשם.
למצוא את הזמן ולהפוך אותו לאוויר לפעימות לב.

התעוררתי לתוך הבית של שחר.
שמש.
משם זרחנו לכחול. התמכרנו אליו בכזאת פשטות של כחול ופסים של
לבן. עדיין לא התחיל הקיץ אבל בשבילנו הוא בחורף גם שם, ובחורף
הוא עוד יותר כחול.
אז ישבנו ליד הכחול והיה קצת קר, בכל זאת שחר לבשה בגד ים. היה
שם מה שנמצא שם תמיד, חול, עשן, בקבוקים ריקים שהיו פעם מלאים,
והכחול הנצחי הזה. הוא סתם שם, בשבילנו, בלי שום סיבה.
לא נכנסו לתוכו כי הוא קצת מלוכלך בזמן האחרון. אחרי ששנים
בכינו לתוכו, ואהבנו בתוכ, וישנו לידו אחרי שהוא נתן הכל,
החלטנו שגם זה לא מספיק והרעלנו אותו במשך שנים. שפכנו לתוכו
שנים של שנאה ואגואיזם טיפשות ומלחמה ועכשיו הוא כבר לא כל כך
כחול, מזכיר קצת יותר ירוק צהבהב, מוזר כזה, עד שגם הדגים לא
אוהבים אותו יותר. הם מעדיפים להישרף בחום של הצהוב מאשר לנשום
בתוכו.

פעם, לפני שהוא לא היה כל כך מלוכלך, ואני לא הייתי כל כך
מורעלת, פעם לפני הרבה זמן שאני לא זוכרת, הייתי אוהבת את
הכחול הזה המון. הייתי הולכת על החוף כשהשמיים כבר סגולים,
והשמש כבר מזמן שקעה בתוך הגלים.
פעם ישבנו בתוכו בסיומו של יום ארוך, השמש כבר מתה וראו את קצה
האור בגבול הדק שבינו לבין החושך. המים עוד היו חמים והארמונות
מהחול עדיין ניצבים על החוף.
שום דבר לא העיד על מה שצפוי לקרות. ואז השמיים התמלאו בבת אחת
בניצוצות של אור. ברקים כסופים, כחולים, מנצנצים, מאירים,
מופעים פתאום וחוזרים כמו גלים. אלו היו השמיים היפים ביותר
שראיתי מימיי. הם נשרפו ולא מהשמש, והכחול לא הגיעה כל כך גבוה
בשביל לכבות אותם. מושלם.
הם נשרפו ולא היה עשן, הם נשרפו והכל היה כל כך בהיר. הם נשרפו
והכל קפא.
לא ירד גשם. אבא שלי אמר שהם רחוקים. הוא אמר שהגשם שלהם יורד
על הים רחוק רחוק מכאן. הוא אמר שזה סוף הקיץ. הוא אמר שעוד
כמה שבועות כבר יהיה קר. הוא אמר שהברקים גם יגיעו לכאן. ואז
הבנתי שהכל יישרף, לא רק השמיים. אם הברקים היפים האלה יגיעו
לכאן, לאיפה שאני עומדת, הם ישרפו גם אותי. נורא פחדתי. לא מזה
שאשרף, אלא מזה שהקיץ יעלם בקרוב.
וזה באמת מה שקרה.
ובאמת השמיים נשרפו ולא היה כחול שיכבה אותם. ובאמת גם אני
נשרפתי. לא היה אף אחד שיסתכל עלי נשרפת. אף אחד שיזכור את
המראה הזה ויגיד שהיה נורא יפה, ולא היה אף אחד שיפחד נורא מזה
שנגמר הקיץ. והקיץ נגמר, עכשיו חורף. עכשיו גם החורף נגמר,
הקיץ יחזור שוב בדיוק כמו שעזב. הכחול יהיה כחול שוב כמו שהיה,
ואני אשרף שוב.
זה היה לפני הרבה זמן בזמן שאני לא שוכרת, כשהכחול לא היה כל
כך מלוכלך.
מזמן לפני שהיה עצוב.

ישבנו שם מסתכלות עליו. בוהות בכפלים שיצרה בו הרוח. טורקיז
וירוק והכל בתוך מעגל מושלם, מסתחרר, מתנפץ על החוף ומביא איתו
צדפים. ואהבנו אותו. אהבנו כל כך את המחזה הנפלא שנמתח עד גבול
העופק שהיטשטש מרחוק במקום שלא קיים באמת. רגליים יחפות נהנו
מחמימות החול.

מהכחול זרמנו לחור הקבוע שלנו, לא רחוק מהבית. ישבנו שם בלי
לעשות כלום. גם זה משהו.
עצבים ועשן וחלקי גוף התעופפו שם ועדיין הכל כרגיל.
כבר קצת יותר חם עכשיו. אני רואה רק כוכבים. יכולתי לשבת כך
שעות, שעות של בהייה ממושכת בשברי זכוכיות שמחזירות הבזקים של
אור ממקום כל כך רחוק. כוכבים.
שום דבר לא העיד על מה שצפוי לקרות. ואני צופה רק צופה. משתתפת
פסיבית בכל משחק התפקידים המתיש הזה, רק צופה כי לא רוצה לקחת
חלק. לא צריכה.

ואז ראיתי אותם שוב, אונסים את השמיים, שורפים אותם ומכבים את
הכוכבים. הם היו כל כך בוהקים על המסך השחור שנפרס מעלי. ואז
היה רעש גדול. שמעתי אותו כבר הרבה פעמים, אבל איך שהוא, נראה
אז, שזאת הייתה הפעם הראשונה. כאילו כל מחזור המים התפוצץ
בראשי. קודם מים, אחר כך אדים, אחר כך גשם ושוב מים.
רעש. התמוטטות. כריסה. נפילה של כל השמיים. עליי.
הגשם שטף את פני. תוך כמה דקות הייתי הגשם.
ועדיין בהיתי בהם- בשמיים. הם נשרפו באש כל כך יפה. האור חשמל
אותי שבה וערפל את כל תחושותיי. רציתי לצרוח לכבאים שם למעלה:
"אתם מכוונים את הזרנוק של המים לכוון הלא נכון! השרפה היא
בשמיים לא כאן!" את השרפות שלנו אם יפרצו אנחנו נכבה, חשבתי.
אבל אולי לא נצליח, אולי אין בעולם מספיק כבאים, וכבאיות,
וזרנוקי מים כדיי לכבות את השרפה. גם על זה חשבתי.
הגשם היה כל כך נעים. הקלה משחררת. קר ורטוב ונוטף ונשפך ממני,
ועלי. די! אני כבר רטובה כולי. גם אם נשארה בי עוד להבה דולקת
קטנה, היא נכבתה כבר. האש מכשלת, היא שורפת והורגת אותי
מבפנים. היא נשארה שם דולקת, שורקת אחרי הפעם האחרונה. אחרי
הפעם הראשונה.
ואז הוא נפסק. בבת אחת נסגרו כל הברזים. השמיים חזרו למצבם
הרגוע, השלב, כמו שיהיו מחר, כמו שהיו אתמול, כמו שהיו כבר
מיליוני שנים. השמיים יבשו. עכשיו אני רטובה.
אני לא בטוחה שהכביות התאחו. אני בטוחה אבל שהרפה כבתה. אני
מקווה.
אז גיליתי שאני לבד, כולם ברחו ממנו- מהגשם.
נשארתי שם לבד, לבד בחור, לבד עם בגדים רטובים.
ואין לי כלום, ויש לי אין.
זה היה הגשם האחרון של אותו חורף. הגשם היחידי.
ונשרפתי, ואני אנטוף שוב.
וגשם, ואין סוף.
אין סוף של חלל, ואין סוף של שמיים, ואין סוף לזמן, לחיים,
לשרפה.
אני שונאת עונות מעבר.