יש לי חבר, כן, גם לי זה קרה, אנחנו ביחד כבר עשרה חודשים...
מישהו מאמין? אני לא.
בערך מכתה י' אני מתפללת לחבר האידיאלי שלי, הוא צריך להיות
חתיך, גבוה, חייל - קרבי, נחמד, עם אופי טוב. ולא התפשרתי,
הגעתי למצב שההורים שלי חשבו שאני לסבית! ואז הוא הגיע, החבר
היפה שלי שאני כל כך אוהבת.
יצא לי משהו טוב, כי הוא גם רומנטי וכשרוני ואמנותי, הוא כתב
לי שירים, לפחות עשרים, וכל אחד מהם גרם לי לבכות, קצת, לא
הרבה.
כי כשאני בוכה קצת יותר מקצת, גם הוא בוכה איתי, וזה נורא לא
נחמד לראות מישהו שאתה אוהב בוכה, במיוחד אם זה בגללך.
כן, יש לי חבר, כבר עשרה חודשים, ולא רבנו אף פעם... אפילו לא
פעם אחת! ואני נורא גאה בזה, לא יודעת למה, אבל זה כמעט הדבר
הראשון שאני אומרת למישהו שלא דיברתי איתו הרבה זמן.
החבר שלי קרבי, משרת ב"עורב גולני כבוד" כמו שהוא נוהג לומר.
כשאנשים שואלים אותי איפה הוא משרת אני אומרת להם עורב גולני,
מדגישה את העורב, זה לא שאני מדביקה תוויות או משהו, רק בנושא
הזה, לא יודעת למה.
קרבי זה טוב, נכון? ככה אני חושבת, או חשבתי. כלומר, אני יודעת
שקרבי זה טוב למדינה והכל, השאלה היא, האם זה טוב לי? לנו?
כזוג? אל תדאגו, אנחנו לא ניפרד בגלל זה שאני לא רואה אותו
הרבה, אני הרבה יותר מדי אוהבת אותו. הקטע זה שאני רואה אותו
פעם בשבועיים, ועד שאני רואה אותו אני מוצפת געגועים ולחץ, אתם
מבינים, אנחנו גם לא יכולים לדבר כל כך הרבה כי הוא תמיד
בפעילות, ואני לא יודעת איפה הפעילות הזו ומתי הוא יוצא...
ומתי הוא יחזור. וכבר הרבה יותר מדי פעמים היו לי סיוטים.
יש לי חבר, חבר קרבי, כבר עשרה חודשים אנחנו ביחד...
לפעמים אני כועסת על עצמי שלא בחרתי איזה ג'ובניק, או לפחות
מישהו שמשרת איתי בבסיס, ככה שאני אראה אותו הרבה ואדע איפה
הוא, ואז אני נזכרת בחבר שלי, ביפה שלי שאני אוהבת כל כך בגלל
מי שהוא, בגלל מה שהוא, וחושבת על השחרור של שנינו ומבינה
ששווה לחכות רק עוד עשרה חודשים, בשביל הרגעים הקסומים האלו. |