רציתי לנסוע לקניון, אימא שלי ראתה אותי עומדת עם התיק החום
הזה, שקניתי לפני חצי שנה באיזה דוכן, היא אמרה לי שאני ממש
טיפשה אחרי שקניתי אותו, כי זה סתם בד זול, למרות שדווקא כן
אהבתי אותו.
בכל מקרה, אימא שלי עמדה עם עמידת "הכועסת" שלה, שזה שהיא
עומדת עם רגליים קצת בפיסוק וידיים על החולצה השחורה שלה,
בדיוק במותניים.
היא התחילה לצעוק שהיא לא מסכימה שאני אצא, הסברתי לה שהולך
להיות בקולנוע החדש את הסרט של "כלבים וגנבים" ואני ודני
הולכים ביחד, אבל היא אמרה שהיא לא מוכנה, כי שוב האבא האדיוט
שלנו נסע לחוצלארץ ,והיא לא יכולה לשבת בבית ולדאוג לי, והיא
גם לא יכולה להסיע אותנו.
אמרתי לה, שבעצם אנחנו יכולים לנסוע באוטובוס, כי הוא ממש ליד
הבית וזה בדיוק שלוש דקות.
אימא אמרה שיש פיגועים, ושהיא לא רוצה שאני אהיה עוד קורבן
טרור.
לא ממש הבנתי את העניין של "קורבן טרור" אבל אלון הסביר לי פעם
שזה אומר שהיא לא רוצה שאני אתפוצץ.
אז אמרתי לה שלא תדאג, כי עכשיו כבר שמונה, ומחבלים לא
מתפוצצים בלילה, כי גם הם הולכים לישון, כי אבא אמר לי פעם שהם
בני אדם בדיוק כמונו.
ואפילו אמרתי לה כמה שורות משיר שהיא אוהבת , ושרתי לה, שבלילה
רק הגברים בוכים.
אימא אפילו לא חייכה.
היא אמרה ש-איך אני יכולה לצחוק בכלל על זה שהיא דואגת לי,
שאני עוד אגרום לה מפרצת עורקים, ושהיא מתקשרת לאבא.
אמרתי לה שאני ממש מאחרת כי דני אמר לי להגיע בדיוק בשמונה
ואחרת אנחנו עוד נפסיד את הסרט...
אבל אימא התיישבה על החלון והדליקה אחת מהסיגריות הלבנות שלה,
שהיא אומרת שזה "פחות גרוע, אבל עדיין חרא"
לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז שמתי ידיים בכיסים של
המכנסיים השחורות שלי, אלו שאני ממש אוהבת עם הציור של הירח
בקצה-ועמדתי מול אימא.
אימא  לא ממש הסתכלה עלי, והסתכלה יותר במאפרה השקופה שהתחילה
להיסדק בקצוות, אני זוכרת שפעם אימא אמרה שהמאפרה הזו היא
בדיוק כמוה.
התחלתי לדפוק עם הרגל בעצבנות על הרצפה, ואימא התחילה לצעוק
ואמרה שאני מלחיצה אותה ושאני אפסיק מיד.
אז הפסקתי, אבל מהר מאוד התחלתי להרגיש את הרגל שלי נרדמת
וזמזומים מעצבנים מתפשטים לי עד הברכיים.
אז התיישבתי על הרצפה, התיק החום שלי, זה שאני ממש אוהבת, עף
לי מהכתף והעיף את המאפרה של אימא, שהייתה כבר מלאה בבדלים
לבנים, וניפץ אותה על הרצפה.
אימא התחילה לצרוח עלי ואמרה שעכשיו אני בטוח לא הולכת לשום
מקום.
הרמתי בשקט את שברי המאפרה השקופה, ושמתי בפח.
אימא הדליקה עוד סיגריה, הפעם חומה, ואמרה שאני הורגת אותה.
עכשיו היא הזכירה לי קצת את "קרואלה דה ויל" מהסרט "כלבים
וגנבים" הראשון, ושאמרתי לה את זה
אימא הלכה לבכות בחדר.
שאני חושבת על זה, אני דווקא שמחה שלא הלכתי, כי אם לא רק
הגברים בוכים בלילה אז אולי גם מחבלים לא ישנים.