אני קמה בבוקר עם הרגשה של מוות בעיניים, מסתכלת על עצמי
במראה ורואה את הסימנים שהבן זונה השאיר עלי
מאתמול, שלשום או אפילו מלפני שבוע. אני כבר לא יודעת להבחין.
אז לקחתי את הסכין והתחלתי לחתוך ת'ידיים בפרקים
ואנ'לא יודעת מה מרגיש יותר טוב, העובדה שאני הולכת למות או
העובדה שאני הולכת לעזוב את הבן זונה.
ויורד דם על כל כולי וההרגשה הזאת של האדרנלין חודרת בכל גופי
ועושה צמרמורת שעוברת דרך הכתפיים
ישר לתוך הלב ומשם לאורך הגב.
ואז הבן זונה נכנס, ולמרבה האירוניה הוא רצה להציל אותי
(למרות שזה היה ידוע שזה מאוחר מידי)
והוא לקח את הסכין והתחיל לצעוק אבל אני שמעתי רק מלמולים
וגמגומים והכל התחיל להיות חשוך ודמותו התעוותה
וראיתי אותו הופך להיות מאיש גדול שאוחז בי אימה
לאיש חסר משמעות, לאיש נידח, למעיין צל באור עמום.
ואני צוחקת לו בפנים בשארית כוחותיי ואומרת לו שזאת הפעם
הראשונה שאני מרגישה חזקה לידו, כי המשטרה
בדרך והסכין אצלו ביד עם טביעות האצבעות שלו.
ולא רציתי להגיד לו שלום רק אמרתי לו שאני מקווה שגם הוא
יקום מעכשיו כל בוקר עם הרגשה של מוות בעיניים...