"היא ירדה מהפסים! היא ניסתה להתאבד!" היא צעקה אלי דרך
הטלפון.
זה לא עניני וזה לא אמור להיות איכפת לי, אבל זה כן.
משום מה כל דבר שקשור בה תמיד איכשהוא גם קשור אלי, ואני רוצה
לצעוק ולומר לה "אבל אני לא קשורה! תפסיקי להפיל עלי את
האשמה!" אבל במקום זה יוצא לי במילמול "אני באה לדבר איתה".

נכנסתי לחדר, היא שכבה ישנה על המיטה התחשק לי לברוח.
"את ישנה?" אמרתי בתוקפנות כמעט ברשעות "קומי!"
ואז היא התמתחה קצת עם היד טיפה כלפי מעלה, ליד העיניים, תנועה
שלמדתי להכיר ואמרה בקול הילדותי והכל כך אופיני לה "מי שם?",
כאילו שהיא לא יודעת.
מרגע לרגע רציתי יותר לזרוק עליה משהו, להתחיל להכות בה, היא
לא השתנה היא עדין ילדה קטנה ומעוררת רחמים כמו פעם.
איך אני השתנתי מקצה לקצה? והיא, הן, נשארו אותן ילדות בגוף של
נשים.
פעם לפני הרבה שנים, היינו חברות. מהסוג הגרוע ביותר. הסוג
שמרכל ומפיץ שמועות פוגע ומתעב את החברות הכי טובות שלו.
אז התרחקתי, לא יכלתי לסבול את זה יותר, התבגרתי.
אחרי העזיבה שלי הן התפרקו, כל אחת לדרכה, אבל משום מה זה לא
מונע מעצמן עדין לנסות להרוס אחת לשניה את החיים וכל פעם מחדש
מפילים עלי את האשמה ואני כמו פרייארית רצה לישר את ההדורים.