"שתווווווווווווק! "
הצעקה הכאיבה מעט לגרונו של מוטי אבל זה לא הפריע לו. "תהיה
בשקט חת'כת ארון פלדלת, אני אזיין אותך אתה שומע!"
נראה שכשאדם מחליט שהוא מטורף העצבים מנסים לעזור בכך שהם
מעלימים את הכאב. אבל העצבים לא היו לבד באותו יום חמישי
במסעדה, גם המלצר ניסה לעזור. הוא עדיין לא החליט למי בדיוק
אבל זה לא שינה הרבה כפי שמשתמע מדבריו "אדוני מוכן בבקשה לרדת
מן השולחן?"
מוטי עוד לא החליט אם הקול במבטא האנגלי הכבד היה סרקסטי או
סתם מעצבן ולכן צעק בתשובה "עוד פעם אני אגיד לך? שתוק!"
הבריטי שחונך היטב המשיך בקולו השליו, כנראה ידע שזה מעצבן,
וביקש ממוטי לרדת ולקחת איזה כדור או אולי ניקוטין. התגובה לא
אחרה לבוא "חתיכת נעל מעצבנת, לך תבריק את עצמך או משהו, כבר
אי אפשר להתאבד בשקט היום?"
עכשיו יהיה הזמן המתאים לספר שמוטי הצמיד אקדח מתוצרת גרמנית
לאזנו השמאלית, מה שהשאיר לו רק את ידו הימנית לנופף אל מול
המלצר. "אני רציני, אני אמות!, זאת תהיה אשמתך!"
הנעל ענה באדישות "סליחה אדוני, אני חושב שקטונתי מלהבין את
הקשר ביני לבין אי שפיותך המתמשכת, האמת היא שלא אכפת לי ואני
פשוט צריך את השולחן הזה בשביל משפחת רוזנבלום."
"אתה מעז להשוות את חיי לאיזו משפחה מסכנה?"
"אדוני, משפחת רוזנבלום הזמינה מראש, נסה להתחשב."
"במה להתחשב, לחיי אין משמעות." באומרו זאת בעט מוטי בכיסא
שהחטיא את הנעל בסנטימטרים ספורים.
"אדוני, כל יום חמישי לחייך אין משמעות בחודשיים האחרונים וכל
יום שישי חשבון הבנק שלך קטן מעט יותר בגלל הפיצויים שאתה משלם
לנו. אתה מוכן להפסיק לעשות הצגות כי אני אהרוג אותך בסופו של
דבר."

עצירה!
אני מעביר אתכם קוראים יקרים אל האזור הקרוב ללבו של מוטי. אכן
אזור מעניין. אתם יכולים לראות כיצד פועם ליבו בחוזקה ובמסירות
אין קץ. כן רבותיי, לב זה אינו יודע על הגורל שאדונו מתכנן לו.
לו היה יודע יכול להיות שהיה עורך שביתה או לפחות איזו הפגנה
אלימה קטנה. הרי גם לפועלים יש מעמד.

חזרה למסעדה. קהל צופים נערך כבר ליד המופע שנערך בידי מוטי
והנעל. אנשים כבר ידעו על התופעה החוזרת ונשנית ובין הקהל היו
אף כאלה מחוץ לעיר ששמעו על הארוע והבינו שאם לא יבואו עכשיו
יכול להיות שיבטלו בשבוע הבא.

"לךךךךך מפהההה! "
"אדוני, אני עובד פה, אתה רוצה שיפטרו אותי?"
"לך! נעל, לך! אתה לא מבין עברית? גו אווי!"
"סליחה אדוני, אם אפשר להסב את תשומת לבך, נדמה לי שכרגע דרכת
על סלט חצילים."
הנעל היה אכן משועשע מכל העניין. שנים שהוא עובד במסעדה וממזמן
לא היה לו כזה כיף.
"אתם כולכם שונאים אותי!" צעק המישיגינה "כולם שונאים אותי!"
"בסדר אדוני" אמר הנעל באדישות "תחיה עם זה!"

"????? (!)"

"אדוני מוכן כבר לרדת מהשולחן?"
בשלב זה החל מוטי לבכות. היה זה שלב שתיים כפי שכינה זאת הנעל.
שלב אחד כלל עלייה על שולחן והצמדת אקדח לאזור כלשהו בגוף. שלב
שלוש היה כשהשוטרים הגיעו למקום. אך משום מה הם אחרו הפעם.
"אף אחד לא אוהב אותי."
"לא נכון, אני אוהב אותך."
מוטי מחה את דמעותיו "באמת?"
"לא, האמת היא שאתה די מעורר רחמים."
הבכי פרץ מפניו של מוטי ביתר עוצמה.

ועכשיו נעבור לאזור המוח. כאן אנו יכולים לראות את כל מחשבותיו
של מוטי ברגעים האחרונים. הנה כאן המחשבה הקצרה שמישהו אוהב
אותו בכלל. הופס, נעלמה. והנה עוד אחת שתוכנה עוסק בבלונדינית
החמודה שעמדה בקרבת מקום והאם היא חושבת שהוא נראה טוב עם
האקדח ליד הראש. עכשיו מגיעות כמה מחשבות על אופנה חדשה של
הצמדת אקדחים לראש ומיד אחריהן אנו יכולים לראות מחשבה שעדיין
לא עלתה אי פעם במוחו הצנוע של מוטי. תוכנה היה "איפה לעזאזל
השוטרים?"

חזרנו. מוטי התחיל להתעייף. הוא התיישב והנעל קרב אליו. לפתע
נשמעה צעקה מהמטבח. הנעל השתמש בהסחה כדי לחטוף את האקדח מידו
של מוטי. כשזה ראה שנשקו והסיבה היחידה שלא העיפו אותו מהמקום
הזה נגנב ממנו הוא שם את ראשו בכפותיו ויילל בבכי.
"אין לי חברים. תראה איזה אדם עלוב אני, כל מה שיש לי לעשות זה
למשוך תשומת לב מאנשים על ידי איומים. למה אין לי חברים?"
"אדוני לא חשב במקרה שהסיבה לחוסר באנשים סביבו קשורה לעובדה
שהוא מטורף קליני?"
"מה אמרת?"
"אין לך חברים כי אתה משוגע!"
"לא חשבתי על זה אף פעם. הי, יכול להיות שאתה צודק. אני אצא
עכשיו ואחפש לי חברים."
מוטי נראה כל כך מרוצה מעצמו. המלצר הסתכל בו ברחמים וחשב
'איזה מסכן, הרי ברגע שינסה לדבר עם מישהו הוא יתאכזב ואז סביר
להניח שבאמת יהרוג את עצמו. חבל עליו.'
מוטי המשיך לבכות. הוא לא ראה מה המלצר עשה באותו זמן. הוא רק
שמע אותו צועק "מה אתה עושה? לא!!!" ואז הרגיש שהוא מרחף, ללא
תחושה. אפילו לא שמע את הפיצוץ.

המלצר נראה עצוב כלפי חוץ אך בפנים היה מעודד. הייתה זו המתת
חסד. עדיף שימות ילד מאשר שיחיה חיי אדם.