רוח בוקר חמה שרקה מבעד לרשתו המלוכלכת של המאוורר. והוא,
המאוורר, אותו מאוורר שמונח באותה פינה, הביט בזלזול בגוף
הערום שהיה מונח ללא תזוזה על המיטה. והוא, הגוף, בהיותו רגיל
לזלזוליו הנשנים של המאוורר, נענה לאתגר היומי והחזיר לו מבט
קר ומתריס. לאחר תחושת הסיפוק המרירה ממאבק המוחות הקצר, הטה
את עיניו ונתן להן לסרוק בעצלות את חלל החדר הריק. כשמצאו את
מבוקשן, והתמקדו בפיסת אבק חסרת משמעות כזו או אחרת, הוא הרשה
לעצמו לקחת עוד נשימה רדודה, הקשיב לצרחותיו השקטות של השחר,
והחל לספור את השניות הארוכות שנעלמות באיטיות אל תוך הדממה.

יחד עם נשימותיו הרדודות, ויחד עם השניות החולפות, נמתחו לאיטן
הדקות בייאוש לאורך סיבובי מחוגיו של שעון הקיר. לבסוף, יצא
הגוף העייף בחוסר רצון מן המיטה, ופנה כהרגלו לכיוון החלון.
הזכוכית המלוכלכת, שבקושי הסכימה לשקף את הפנים המזוקנות שעמדו
לפניה, נאנחה ארוכות, אך לבסוף הסכימה להכניס אל החדר את אורו
הראשון של היום. כעבור מספר שעות, קם הגוף בשנית מן המיטה;
כולו רועד, הוא מילא את ריאותיו באוויר קר ובלע את הרוק שהצטבר
בגרונו. לבסוף, הרשה לזוג עיניו להתקרב באיטיות אל שפת החלון -
ולהביט בדממה אל הנוף האורבני של תל אביב.

בחוץ, ההמולה התל אביבית רק החלה, אך בפנים, מסך דמעות מבורך
כבר החל לכסות בערפל את זוג העיניים הבהירות, שהחלו להתרחק
בייאוש מן החלון הפתוח. דמעה יחידה זלגה בעדינות על הלחי
המחוספסת. ואז השניה, והשלישית...
אפשר היה לחשוב שהן היו מתרגלות עד עכשיו, העיניים. אפשר לחשוב
שהוא היה מתרגל... אבל הן לא - וגם הוא לא. וכמו כל בוקר,
במעין טקסיות איומה, הוא מנסה מחדש.
וכמו כל בוקר, התוצאה היא זהה, ונוראה.

באיטיות, הוא התרחק מהחלון הפתוח והפנה אליו את גבו. צעד מהוסס
קדימה - וזרם הדמעות פסק. צעד נוסף - ואחת אחת הן נמחו באפתיות
ונספגו בשערות פניו האדמדמות. הדמעות פסקו, כהרגלן, והוא ידע
ששוב עבר את הגבול, ושוב רגליו נשאו אותו בלי ששם לב אל
ממלכתו.
שם, בטירתו, געגועים לעולם אחר, טוב יותר, מרחפים כרוחות רפאים
בין החדרים, והדים של בקרים מלאי בכי מר מהדהדים חרישית בין
הקירות. שם אור כחלחל וחולני מופץ במשך כל שעות היממה על ידי
הטלוויזיה והמחשב; שני חיילים מנוסים שעומדים מוכנים על המשמר,
ומחכים בהשתוקקות לבואו של אדונם. שם נחים להם טלפון מנותק
ומנעול סגור, שבעבר שכבו מעוררי רחמים, בודדים ומיואשים מפאת
ההזנחה - כעת מגחכים ברשעות על ליצן החצר, שהכתיר עצמו מלך -
על ממלכה נטושה, עגומה ונטולת חיים.

הריק המוכר בירך אותו לשלום ועיניו נדדו בחוסר תשוקה על מרחביו
הדלים של ארמונו. כלאו. אך לפתע, בצעד חריג מאין כמוהו, הוא
הסיט את מבטו לאחור, אל כיוון החלון. הוא כבר לא רואה שם חלון,
אלא פתח; צוהר מיסטי אל עולם שהוא כבר לא מכיר...
אך למרות הכל, הוא יודע שהם עוד שם; הולכים על המדרכות, נוסעים
במכוניות, מדברים בטלפונים שלהם. נעים בקצב לא אחיד ומרכיבים
מיצג ביזארי בשלל צבעים, בתערוכה מפוארת של הדר אנושי.
הם עוד שם. אבל זה כבר עידנים שהוא לא ראה אותם.
לא אותם... אלא משהו אחר.
העולם שלו, הסורגים שלו... הסיבה שהוא לא מסוגל להביט אל מחוץ
לחלון בלי לרעוד מפחד או לצאת ממפתן ביתו בלי לעצום את
עיניו...
הקללה האיומה שלו. וכל מה שהעיניים הבהירות שלו מסוגלות לראות
- הוא עצב.
העצב שלהם...

ורק אותו.

הוא לא רואה אותם - אבל יודע שהם שם. העיניים שלו מכוסות, אך
מתחת לכיסוי, הוא בכל זאת הוא עוצם את עיניו בחוזקה. ושומע...
שומע את פעימות ליבה המהירות של העיר, את המוני האנשים שצועדים
בקצב לא אחיד על המדרכה, את המכוניות שעוברות רק סנטימטרים
ספורים לצד גופו. והם כולם מתעלמים ממנו לחלוטין... במרכזו של
רחוב סואן - בעיר סואנת עוד יותר, הוא עומד עירום לחלוטין, מטה
אוזן במשך רגעים ארוכים ומקשיב לסימפוניה האנושית הרועשת.

הוא לוקח נשימה עמוקה שממלאת את ריאותיו באוויר קר, בולע את
הרוק שהצטבר בגרונו ומבין ידיו הרועדות מוציא כינור מרהיב
ביופיו. לאט לאט, הוא צובר יותר אומץ ונרגע, עד שלבסוף ידיו
מפסיקות לרעוד - ומתחילות לנגן; והמנגינה, מנגינה איטית,
ומקסימה, ומלנכולית - שרק הוא יכול לשמוע. ובזמן שהוא מנגן -
הוא מרפה את עיניו - עד ששתיהן נפתחות לרווחה מתחת לבד המכסה
אותן. ועל אף שהוא לא רואה - הוא יודע... יודע השפעת נגינתו;
יודע שהעיר סביבו מתחילה להתפרק.

מנגן - וגרגירי אבק מעטים נופלים מקירות הבניינים הקרובים;
מנגן - ורעד עדין עובר במדרכה. מנגן - והמהום חרישי מתפשט
לאורך הרחובות ומתריע על האסון הקרב. לאט לאט, הוא מרפה יותר
ויותר, ונותן למוסיקה לסחוף אותו. המנגינה האיטית והשקטה
שבוקעת מהכינור מתחזקת, ואיתה מתחזק גם הרעד. המנגינה עוטפת
אותו, מציפה ומלטפת אותו. מתגברת ומתחזקת, עד שלבסוף, הוא לא
שומע דבר מלבדה. והעיר - מתחילה לקרוס.

לא רואה, ועכשיו גם לא שומע, אבל הוא יודע; יודע שהחלונות החלו
להיסדק ולבסוף להישבר. יודע שעמודי חשמל נופלים כקלפי משחק על
הרחוב ההומה. ושאפילו האדמה עצמה מתחילה להיבקע. פעימות ליבה
של העיר מתגבר עד כדי טירוף. אך מעל לכל - הוא יודע, שאנשים
מתחילים לברוח.

הוא טועם את טעם האבק, מריח את ריח הפחד והזיעה, מרגיש את מגעם
הקשה של גופם של אנשים מבוהלים רצים לידו - חלקם פוגעים בו בלא
יודעין, מאיימים להפסיק את המוסיקה הפורצת מהכינור ומתוכו, אבל
הוא יודע ששום דבר לא יכול לגרום לו להפסיק, לא כעת. הוא ממשיך
לנגן - את אותה מנגינה עצובה ומונוטונית, ללא כל רצון לעצור.

בניינים שלמים קרסו והתפוררו עד שנהיו רק לחורבות של אבנים
ואבק. כבישים מבוקעים וגשרים שנפלו אל הים מקשטים את רחובות
העיר. מכוניות שנתקעו בהמולה עומדות נטושות. אף לא אדם אחד
נשאר בעיר; כל שיש סביבו כעת הן ההריסות.
שממה אנושית.

ורק אז, כשהוא יודע שכל האנשים כבר ברחו, והוא יודע שהעיר
הרוסה כולה, רק אז - הוא מפסיק לנגן. ובאותה איטיות בה ניגן,
הוא מוריד את כיסוי העיניים שלו. עוד לפני שהוא הספיק להסתכל
סביבו, גל של תשישות אחז בו, והוא קרס אל ברכיו והפיל את
הכינור אל הרצפה. הוא הביט בידיו ובגופו הערום, והחל להרים את
עיניו מעלה ומעלה. הנוף הציג בפניו עיר שבורה לחלוטין, תערוכה
גרוטסקית של מעשה אדם - מבוזבזת, מרוסקת וחרבה.

לוקח נשימה שממלאת את ריאותיו באוויר קר, בולע את הרוק שהצטבר
בגרונו, מביט בשקט התהומי מעשה ידיו ששורר סביבו,

ומחייך.

פרץ של תיעוב עצמי, זעם ובחילה שכמוהו לא ידע מעולם עבר בו בעת
שמצא עצמו ער ושטוף זיעה. הוא התעורר בבהלה, וברגע שהבין שהוא
ער, תקפה אותו בחילה חריפה, והוא מיהר לעשות את הדרך הקצרה עד
לשירותים כדי להקיא. עיניו היו עצומות בחוזקה, אבל את החלום
הוא עדיין זכר בבהירות נוראית.

רועד, הוא הסית את שיערו הארוך שכעת היה ספוג בזיעה וקיא,
והרים את מבטו לעבר הדמות שהסתכלה עליו מעברה השני של המראה.
רזה, ועייף וחרוש קמטים. עיניו צועקות באכזריות את נקודת השפל
האיומה אליה הגיע... כל שראה בצדה השני של המראה, היו השארים
העלובים של חייו. לא אדם - אלא רק צל של אחד...

הוא יכל להרגיש את הייאוש, שעבר עטף אותו כשמיכה, מתהדק סביב
גופו ומתחיל לחנוק אותו. לחישות המלחמה של לבו הפכו בן רגע
לזעקות מחרישות שקראו לו להיכנע לכאב. עיניו שוב נסגרו בחוזקה,
ודמעות צורמות וחריפות החלו ממלאות את עיניו.
אבל משהו היה שונה... הפעם, לא היו אלו דמעות של עצב או צער.
לא עוד דמעות של ייאוש... אלא של כעס. כעס שחור. ובין רגע, כל
הכאב וכל הייאוש והצער, וכל שהכיל בתוכו - השתנה. כבשיטפון
סוער, זעם החל להציף אותו ולמלא אותו - ותוך רגעים מספר לא
נותר דבר מלבדו. זעם.
כל שיכל לחשוב כעת, היה עד כמה מאס בקיום הזה; כמה היה רוצה
לתת מכה אחרונה לשברים העמוקים שעוטפים את נשמתו. הוא חשק
שיניים בחוזקה וקמץ אגרופים עד שפרקיו הלבינו. הציפורניים הלא
מטופחות איימו לחדור אל תוך בשר ידיו, והגוף שלו כולו כאב -
אבל כבר לא היה אכפת לו. לא עוד.
ובאותו רגע הוא ידע - הוא קיבל את שביקש... משהו בתוכו
נשבר...

אך משהו קרה אז לו הוא לא ציפה; מתוך אותו כעס מסנוור, מתוך
אותו זעם - משהו בו מת ונעלם, אבל משהו בו גם התעורר... וכמו
כוכב ראשון של לילה ללא ירח, הופיעה לה לפתע נקודה עדינה של
אור. רעד אלים הוכיח לו בבירור שזעם עדיין אחז בו, אך משהו
בתוכו הצליח להתמקד בנקודת האור העדינה, ולאט לאט, החלו נקודות
נוספות של אור לצוץ.

נראה כאילו נצח שלם חלף; נצח של מאבק עצמי שהותיר אותו תשוש
לחלוטין. מרוקן. אך יחד עם זאת הרגיש שלווה מוזרה עוטפת אותו.
הוא נשם בכבדות, ושמע את המחשבות הזועמות שעדיין ריצדו בראשו.
אך משהו היה שונה... קולן היה אחר. הוא ידע שהוא לא מסוגל
להמשיך להתקיים ככה... אך כעת הוא גם לא התכוון... הגוף שלו
נרפה, והכאב לבסוף נעלם. באיטיות, הוא פקח את עיניו לרווחה
ויישר את מבטו, בפעם השנייה, הישר אל מעמקי המראה.

לפניו עמדה דמות; שיערה ארוך, וזקן אדמוני עיטר את פניה. הייתה
זו דמות מבולבלת וחלשה. דמות גבר עייף, שראה הרבה יותר ממה
שהיה אמור לראות. אך למרות ומעל לכל, היה זה אדם. בן אדם, ולא
רק צל או שבר שלו. אדם שיודע שלפניו עומדת בחירה קשה... הוא
הביט אל תוך עיניו, והקשיב ללחישותיהן השקטות; לאן שלא יפנה,
צער יארוב לו בכל פנייה. וכל פעם שיפתח את עיניו, עצב יהיה
נחלתו.
בחירה קשה... אך זו הייתה הבחירה שלו - ורק שלו. וכעת, אפילו
הוא עצמו לא יוכל לקחת אותה... לא שוב.

מים זרמו, וארונות נפתחו. תנועה מילאה את חדר האמבטיה הקטן.
ולבסוף, לאחר שסיים את שעשה, הוא התרחק מהכיור ומהמקלחת והמראה
- והחל להתקרב אל כיוון החלון. הרוח הקרה שנשבה לפתע הכתה
בגופו הערום ופניו החלקות, מזכירה את חתכי הגילוח הטריים
שעדיין צרבו על לחייו. הוא לקח נשימה עמוקה שמילאה את ריאותיו
באוויר התל אביבי הקר, בלע את הרוק שהצטבר בגרונו, והוציא את
ראשו מהחלון. השעה הייתה מאוחרת, ולא הייתה לו כל ציפייה לראות
נפש חיה ברחוב - אבל שם הוא היה; גבר צעיר, שישב על שפת המדרכה
מול החלון הפתוח ועישן סיגריה. הוא הסתכל עליו, מסוקרן, מרותק,
מחפש - בלי לדעת מה. ורק לאחר רגעים ארוכים שם לב...  הוא
מסוגל להביט ישירות אליו!
באותו רגע, הגבר הרגיש במבטו עליו, הפנה את ראשו, והחזיר לו
בתמורה חיוך. ורק אז - הוא מצא באמת את שחיפש - והבין לגמרי את
שראה; הוא הרגיש את הדמעות שממלאות את עיניו לנוכח המראה שנגלה
מולו. העצב שלו... היה כה עדין. כה אמיתי. ויפה...
כל כך כל כך יפה...

הרגליים שלו קרסו. הוא נפל בחבטה רועשת על הברכיים ונאבק כדי
להישען על הקיר, וכעת הדמעות העדינות הפכו לפרץ של בכי. אבל
הפעם, לא היה זה בכי של עצב או של ייאוש או של כעס. היה זה בכי
מטהר. בכי של שחרור.

הרגעים עברו, ודמעות אינספור זלגו וניקו את קורי השינה
הדמיוניים שכיסו את עיניו ואת הזיפים הבודדים שנדבקו לגופו,
ואיכשהו, מתוך הטשטוש הנוזלי שאחז בו, הצליח להגניב מבט אל
דירתו; דירתו... שם המאוורר היה רק מאוורר, והשעון רק שעון. שם
הטלוויזיה והמחשב סתם בזבזו חשמל - והטלפון פשוט העלה אבק. לא
יותר, לא פחות. דירה ותו לא.
הוא המשיך לחקור את תגליתו החדשה כילד קטן הסוקר אוצר חדש
ונפלא, מעביר את עיניו בתשוקה מנקודה אחת לשניה, עד שלפתע נקטע
קו מחשבתו בפרץ של דפיקות חזקות על הדלת.
"אדוני, אתה בסדר?" נשמע הקול המבוהל מעבר לדלת... הוא הסתכל
מעבר לחלון - וראה שהאיש מעבר לכביש כבר לא שם. הוא כנראה ראה
אותו נופל ורץ לבניין כדי לעזור. "אדוני? אתה בסדר?!" חזרה
הקריאה.

"אני בסדר", לחש... ואז, כשהבין את שאמר... והבין שאיש מלבדו
לא יכל לשמוע אותו, חזר ואמר בקול רם, "אני בסדר!"

הוא קם מהרצפה, לבש מכנסים, שפשוט היו מונחים שם, והלך לפתוח
את הדלת.