(פזמון נוסטלגי)

התעוררו הרי הגליל,
הקשיבו לקול החליל,
הו, קומו לעבודת הבריאה
עורי ארצי כולה.

חרמש השחיזו ומגל,
צאו לעבודת עמל,
שיבולת פז לקציר,
צאו לעבודה בשיר!

בחורים יצאו לעבודה,
רן ליבם ושמח,
ממנרה עד לערבה,
כך יקצורו עד עלות ירח.

דממה ירדה, ליל יאפיל,
שוב נשמע בהרים החליל,
מחלל החליל, מלווה לו התוף
ואיש לרעהו כה יקר וקרוב.

חרמש השחיזו ומגל,
צאו לעבודת עמל,
שיבולת פז לקציר,
צאו לעבודה בשיר!

ובא היום, יקראו בחורים
לא לעמל - לשדה הקרב,
נותרו גלמודים במחסן חרמשים,
אך עוד ירונו שיבולי הזהב:

חרמש השחיזו ומגל,
צאו לעבודת עמל,
שיבולת פז לקציר,
צאו לעבודה בשיר!




ובא הזמן והילד שאל:
"מה זה חרמש ומה זה מגל?"
ענה לו אבא, סוחר קרקעות:
"זה היה לפני שנים רבות
כשבאו ארצה חלוץ וחלוצה
לעבד את האדמה,
אז עבדו בחרמש, בעל להב ארוך
וגם ידית ארוכה
והחלוצה במגל, מעוגל וחד
ערמות שיבולים חתכה,
וקצרו וקצרו עד שהלילה ירד
תוך שמחה קצרו , בגיל וששון,
כי לאף אחד לא היה אז שעון
ואחרי זה קשרו לאלומות שיבולים
ולא שמו לב לעקיצת יתושים.


אך כאשר אויב לאדמתם חדר,
הפכו את הכלים לנשק 'קר'.

"זה היה כידון ושברייה" הסביר הבן מיד
ו"שיבולי הזהב" זה 'פופקורן' בשפה העברית,
שאחרי שהיה קלוי שפכו אותו לשקית."

חייך האבא  וכה אמר:
"תלמד בני וכשתגדל
תהיה מנהל חשוב של מפעל
או  אם תרצה תהיה גם שר
של תעשייה וגם מסחר."

כך שיר נוסטלגי וסנטימנטלי
הפך  לעכשווי סתם, כמו "שבא לי"
ועם המצאת הקומביין חלף מן ההווה
וכל איש עושה מה שרוצה
ורק העבר נשאר בשיר -
שירת הקציר.