לק.

מחירה של השלווה הוא ההכחשה בבוקר הזה. מעולם לא קרה מה שקרה
אתמול. אני אכין לי קפה, ואעשן סיגרייה, והכל יהיה שגרתי. שום
דבר מיוחד לא קרה. פתחתי את הרדיו ומיד נשמע "גשם כבד" של
דילן. איזה יופי של שיר על סערה אמריקאית בברקלי. פה נורא קר
אמנם, ונובמבר אפור כזה, אבל הסערה של אתמול נעלמה לגמרי ואין
טיפת גשם בחוץ. חלמתי בלילה חלומות משונים מאוד, שפתאום אני לא
זוכרת. שיר חולם עכשיו אצלי בחדר. יש עוד זמן עד שאצטרך לחשוב
על זה. כרגע, לחשוב על משהו אחר.
הידיים שלו. איזה רוך נשפך מהן. והמבט המופתע, שהיה לשנינו.
ההבנה הפתאומית שאין לו שום מושג מה לעשות. אסור לי להתאהב בו.
בכלל אסור לי לחשוב מחשבות כאלו. החבר הכי טוב שלי ישן בחדר
שלי וחולם עכשיו.  ואולי גם לי מותר לחלום?
אז לא הייתי מרשה לעצמי.  כאב הלב,  אם יום יבוא ומישהו יתפוס
את מקומי . והרי איך אני יכולה לספק אותו? לא, זה רק יחזיר
אותי לימים שאני ממש רוצה לשכוח, ימי הקוביה. אסור לי להתאהב.

שיר נכנס למטבח, ישנוני ונבוך.
"בוקר טוב" חייך אליי, מדליק את הקומקום. "רוצה גם?"
מבוכה. להשתדל לא להסמיק. "בטח." הקול שלי היה קטן ושקט. לא
מתאים לי.
"את בסדר?" הוא שאל בחשש.
"בערך. קצת בשוק."  הוא התחיל לצחוק.  
"ואיך אתה מרגיש?" שאלתי.
"מוזר, מוזר. את בטוחה שאת בסדר?" הוא בחן אותי.
"כן, למה?"
"כי עדיין לא חיבקת אותי מאז שקמנו." קמתי אליו וחיבקתי אותו.

הוא הצמיד  אותי אליו ולחש לי באוזן "תרגעי, מתוקה. הכל  בסדר.
אני עדיין כאן."
הקריאה המדהימה שלו אותי היא הסכנה האמיתית. אני לא אוכל
להסתיר ממנו כלום, ואז, מה ישאר לי?  לא הייתי צריכה להיסחף
איתו אתמול. הפחד שלי הלם חזק באוזניים, לא נתן לי ליהנות
מהחיבוק הזה. ומה בעצם רע בחיבוק? הוא שם, והוא לא הולך
בינתיים. צריך ליהנות ממה שיש, ואני אפילו את זה לא עושה כמו
שצריך.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר אחרי שהתנתקנו.
"כן." אמרתי. "אני רק לא רוצה לשבור עדיין את אתמול. היה כל
כך..." לא לחשוב על הקסם.
"כן. אבל צריך לדבר על זה או ששנינו נתחיל להתבלבל."
"חייבים עכשיו?" אי הוודאות הזאת עדיפה על הסירוב המוחלט
שיגיע. מעדיפה לשמור על האופציה של החלום לפחות. ולא ברור לי
למה זה מרגיש גם כואב.
"אני חושב שכדאי," הוא חייך אליי בעידוד, "אחרת אני חושב
שנשתגע קצת."
"טוב", התיישבתי בחוסר כוח על הספה. "מה אתה רוצה לומר?"
"קודם כל איך את מרגישה?" הוא חייך אליי. לא לטבוע בעיניים
החומות האלה, לא לטבוע.
"אני בסדר." עצרתי. לא אני לא. "זאת אומרת, לא כל כך, בעצם.
אני מבולבלת ולא מבינה כלום."
"גם אני," הוא אמר, נאנח קלות.
"אז מה קרה פה, בעצם?" שאלתי, מנסה לחפש את התשובה בעצמי, מגלה
שם גוש גדול של דמעות , משום מה.
"אני לא בדיוק מבין. נסחפנו." שנינו התחלנו לצחוק. "כן,"
הסכמתי, עדיין צוחקת. "בהחלט נסחפנו." ואז הבנתי מה אני רוצה
לשאול.
"אחרי מה נסחפנו, בדיוק?" שאלתי, רצינית פתאום.
"אני חושב שאחרי התקשורת המדהימה הזאת. " הוא התלבט על ניסוח,
מנסה להגדיר, "זה לא שאני קורא אותך, זה שאני פשוט יודע."
"אני חושבת שזה ככה בינינו." שתקנו. הדלקתי לי עוד סיגריה,
מרגישה את הרעד הקל באצבעות. כמה מתח אני אוצרת מאז אתמול.
"זה לא מבהיר שום דבר בעצם." הוא אמר.
"אבל בעצם, עוד לא צריך להבהיר. אין שום צורך לדעת עכשיו מה זה
אומר." אסור להחליט. עכשיו זה יהיה חד משמעית לא. אנחנו לא
צריכים לדעת כרגע, גם אם אנחנו מכירים כל כך טוב. ואני לא רוצה
להפסיק לחלום עדיין.

אני אוהבת את התחושה של הבגדים הרפויים מדי על גופי. הקלות
המדהימה, שיש בלבישת המעיל. בייחוד עכשיו, כשהכפתור האחרון בו
כבר לא מתאמץ יתר על אורכו כדי לסגור בחוץ את הרוח.  אוויר הים
מגיע לפעמים עד קינג ג'ורג', ואז הריאות מתרחבות, שוכחות את
כיווצי הסיגריות, מתמלאות בריח המלוח.  
הלכתי במורד הרחוב, מרגישה איך גופי חוגג את מידותיו החדשות,
מושך אחריו עיניים. ואולי בכלל זה החיוך השליו, שכבר אין בו
פחד. נזכרתי לרגע בתחושת הרדיפה שמילאה אותי ברחובות הללו, רק
לפני כמה חודשים, כשעוד התגעגעתי לפשטות החיים בקוביה. שנה
חלפה מאז עזבתי את הקיום כקוביית המשחק בידיו דקות האצבעות. את
כל ישותי כיווצתי אז לכמה נקודות עיקריות, מתגלגלת בתוך חוקי
המשחק שהוא המציא בשבילנו. נדמה היה לי שלא אדע לחיות, כשהוא
שבר את כל החוקים והשאיר אותי, חופשיה מהם וממנו. ככה התחלתי
את חיי מחדש בעיר הזאת. הכל עבר שיקול  מחדש, החל בלימודים
וכלה בזיונים. רק על הכתף קעקעתי לי פייה ג'ינג'ית קטנה, בערך
בת שמונה, כדי לזכור באמת. כבר שבע, צריך למהר, חשבתי והרחבתי
את צעדיי מול הרוח הקרירה של סוף מרץ. מחכים לי בבית.
רח' צירלסון, בצפון הישן של תל אביב, נראה שליו מאוד באור
הפנסים. נכנסתי הביתה, לחדר הקטן והמואר שלי. שיר קם לקראתי,
עוטף אותי בחיבוק שלו (יש משהו מהפנט בעיטוף הזה שלו, אבל אולי
זו רק אני). עמדנו כך כמה דקות, ממיסים געגועי-שבוע אחד אל
השני.
"אז מה שלומך?"
"אני בסדר גמור", עניתי, עדיין מחבקת. שנינו נשכבנו, מותשים
מהיום שעבר.
"יש לי מחר לימודים מהבוקר ומשמרת בעבודה מארבע עד חצות."
אמרתי.
"נו, כמו היום." הוא חייך אליי. "אני מחר בצילומים על הים.
הקור יהרוג אותנו אבל לפחות תהיה אומנות." הוא צחק.
"הלימודים שלך מעניינים בהרבה." ספרות היתה מעניינת, אבל קצת
פחות יצירתית מהפרויקטים המפוארים של החוג לקולנוע.
"שלך משאירים יותר זמן לנשום." הוא נאנח. "נלך לישון?"
וכבר הוא נצמד אליי מאחורה במיטה, מחבק-מרגיע אותי. הרגשתי
איך כל המתח של היום עוזב אותי לאט, נמחק מהתודעה ואני שוקעת,
יותר ויותר, מקשיבה לפעימות ליבו על גבי, ואנחנו חולמים.

לא מאמינה.
לא מאמינה שאמרתי לו עד כמה הוא נוגע בנימי נשמתי, עד כמה אני
מרגישה שהוא מבין ומקשיב. עד כמה אני אוהבת אותו. מרוב קבוצות
של גברים שמחקנו ביחד, הגענו אחד אל השניה.
לא מאמינה. לא מאמינה שהוא האמין, קיבל והרגיש יחד איתי. מרגיש
לי כאילו המשחק הכי גדול בחיים שלי הצליח. רק שזה לא משחק.
חיבק את הלב שלי ישר, ולא היסס לרגע. זה פשוט גורל. אני שוכבת
על המיטה שלי, מחובקת עם החבר הכי טוב שלי, וכאילו הכל רגיל.
אבל כמה קרה הלילה.
"את רועדת. קר לך?" הרוך שלו ממסמס את כל הספקות.
"אני אהיה בסדר."  קולי צרוד, הגוף ממאן לקבל את המעצור, רועד
במאמץ לחנוק את הלהבה. העיניים שלי בשלו, וכל נגיעה משחררת זרם
שמאיים לפרוץ את הסכר.
וגם הוא כך. שנינו שוכבים, מרעידים, לא ממש מסוגלים להתנתק. לא
מעיזים להתקרב יותר. אם נחצה את הגבול מי ישורנו.
"אתה בסדר?" קולי צרוד כל כך, שאני בקושי מסוגלת לדבר.
"כן. את צרודה." הוא קבע, משועשע מעט.
נבוכה, נצמדתי אליו, נושמת את הריח מהשיער הארוך החלק שלו. הוא
התנשם בחוזקה, נושף לי על הצוואר. ללא כל שליטה, התחזק הרעד
בגופי. מגע שפתיו הצמודות לצווארי, לא זזות, הריח המתוק, אני
לא מצליחה להתנתק. ידו מטפסת לאט במעלה גבי עד הצוואר. בעדינות
הזו שלו, רוך שפתיו על צווארי, מרפרפות קלות, מהססות עדיין.
הנשימה שלי מתגברת מיד, הלמות הלב באוזניי בריצה מטורפת.  הוא
מצמיד את שפתיו חזק יותר על צווארי, מנשק ברכות, ממשיך ככל
שנשימותיי מתקצרות, אני לא שומעת יותר את אנחותיי ורק מתמסרת
לזרמים החמימים, לרעד המתוק.
שיר עצר פתאום, הרחיק אותי ממנו והביט עמוק אל תוך עיני, מבטו
חם ועוטף. "את יפיפייה." הוא לוחש לי ואני כבר מנשקת אותו,
מתוק וחלק ונעים.  ידי על חזהו, מושכת ממנו כבר את החולצה והוא
מתפשט ומרגיע אותי, "לאט, יש זמן, אין למה למהר" ואני נרגעת,
ידי מלטפת את חזהו והוא רועד. כל כך יפה ומושלם. פני הילד שלו,
כולו חיוך בידיים שלי. "אני רוצה להסתכל עליך" הוא לוחש לי
ומפשיט. עיניו בוחנות את גופי המלא, מלטפות במבט את כל הקווים
המעוגלים. ידו עולה את קימור הירך, מלטפת את גופי. המגע מוכר
כל כך, על אף שלא נגענו מעולם. הכל הופך לקליידוסקופ בתנועה
מואטת, עיניו בעיני, שפתיו על שפתיי, ואני מרגישה אותו עד הלב,
כולי צעקה.
שכבתי  לצידו, המומה ומאושרת. רגיעה מתוקה בעצמותיי, ומדי פעם
רעד קל חולף בגב, נעים-נעים. ידו חיבקה את כתפיי, והוא הצמיד
אותי אליו, מסתכל בעיני.
"רוצה סיגרייה?"
הנהנתי קלות, לא ממש רוצה לדבר.
"יש לך חיוך של ילדה בת ארבע." הוא צחק והדליק לשנינו סיגריות.

"מממממ...באמת?" אמרתי, צרודה ומתפנקת.
"זה מה שמדהים בך במיטה. את פשוט כל כך ילדה."
צחקתי, קצת נבוכה. לא כך דמיינתי את עצמי. "זה טוב או רע?"
"זה אחר, ללא ספק, אבל מצוין. את נפלאה." הוא נישק אותי.
כיביתי את הסיגרייה והוא נצמד אליי, ערום וחם. התכרבלתי בין
זרועותיו, מאושרת לגמרי. אם יש קצה לאושר אז זהו. הגעתי אליו.
ואני רוצה אותו בדיוק כמו שהוא, בלי שינויים.  איזה לילה גשום
ומגשים חלומות. לפחות כמעט.

"את בהחלט הולכת על מערכות יחסים לא פשוטות," סיכם פלג
כשסיימתי לספר לו על שיר.
"אני רק רוצה להבין- את חושבת שזה מה שאת רוצה, לתמיד?"
שכבנו על המיטה שלי, רגועים ושלווים, אחרי שפרקנו מתחים מיניים
של חודש וקצת.
"כן." הסתובבתי אליו, כולי חיוך.
פלג חיבק אותי אליו ואמר באנגלית "התגעגעתי אלייך, קטנטונת."
הוא היחיד שקורא לי ככה. אני לא קטנה בכלל, בגוף.
"אז לא מפריע לך שאני מאוהבת?" שאלתי, מוודאת את הבעות פניו.
"הכל בסדר, תירגעי, טוב? אני יודע את מקומי."
חייכתי ונשענתי על החזה שלו, מחבקת. כל כך נעים לי איתו. הוא
תמיד שם בשבילי, עם השיער הארוך מדי והעיניים האפורות-נוגות
שלו. ולמרות האינטימיות בינינו, לא התאהבנו, איכשהו.
"אז איך את מרגישה עם כל זה?"
"מוזר. זה היה די בלתי צפוי." קולי נשמע מנומנם מעט, מתפנק.
"לא צפוי? בדיעבד זה נראה לי הגיוני מאוד. אנחנו ראינו את זה
בא."
"אהה, נכון. אז למה לא הזהרתם?" שאלתי בציניות.
"כי אז הייתם בורחים והיו לוקחות לכם עוד מאה שנה לחזור לזה."
הוא ענה לי ברצינות גמורה.
"אתה צוחק. ראו את זה קודם?" אמרתי, מופתעת נורא.
"כן, אני רק משחק איתך. לא ראיתי את זה בא. הייתי מספר לך דבר
כזה, קטנטונת."
הוא חיבק אותי אליו, מצמרר-מרגיע.
"אני כאן, ויש  לך אותי בכל המובנים שהיה לך עוד קודם. יקח לו
עוד זמן, תני לו לעכל."
"אני יודעת, אני יודעת. יהיה בסדר." חייכתי לתוך שקע צווארו.
"ויש לי שאלה פשוטה בהרבה אלייך,"
"כן?" התרחקתי מעט.
"עוד?" הוא חייך אליי חיוך זדוני.

בחלום עמדתי ליד שיר בתחנת רכבת שנראתה כמו בת גלים בחיפה, רק
באירופה איפה שהוא. גלגלי הרכבת שקשקו והסדרן שרק. היינו
אמורים לעלות ומשום מה נשארנו על הרציף, נותנים לשאון הרכבת
להבליע את שארית השיחה. הסתכלתי על הרכבת יוצאת מהרציף, ואחרי
הכל נדם, הסתובבתי אליו. הוא נעלם. ידיעה פתאומית של פרידה
הציפה אותי. הרכבת שלו נסעה ואני כאן, מחכה שישוב. לא ידעתי
לאן נסע, וגם לא ידעתי היכן אני או איך לצאת. ניסיתי לשאול את
הבחור בקופת הכרטיסים אך הוא לא הבין אנגלית כלל. השפה שבה
דיבר נשמעה כמו משהו לטיני ומתנגן. רצתי החוצה אל מגרש החנייה,
עיוורת מבכי. נשענתי על הגדר הקטנה, נשימותיי מיבבות קלות,
מחניקות את הצעקה. ההתייפחויות גרמו לראשי להסתחרר. הגעגוע
החריף היה מעבר לכוחותיי. ידעתי שישוב, כמו גם שזה ייקח המון
זמן. עייפות גדולה הציפה אותי, והתיישבתי על שפת המדרכה. חשתי
פתאום מגע מוכר בכתפי ושיר חיבק אותי.
"אני לא הולך לשומקום, נעם. תזכרי."
פקחתי עיניים אל החדר החשוך, ונצמדתי אליו שוב, מתאימה את עצמי
לשקע בכתפו. הכל בסדר. זה רק פחד. הוא באמת לא הולך לשומקום.

בבוקר, כמו תמיד, התעוררתי לפניו, מסתפקת בחמש שעות שינה.
התיישבתי במיטה והתחלתי לקרוא שוב את "המשחק של אנדר". חייכתי
אל הפנים הישנות לצידי, בברכת בוקר טוב אילמת.
את הספר הזה שיר הכיר לי בצבא, אחרי שנפגשנו פעם שניה. היינו
שני חיילים בבסיס, בבדידות ענקית. הבנות בצבא תמיד לעגו
למגושמות שלי, לשפה הגבוהה. ואני לא יכולתי לסלוח. שיר עשה את
הערבים נעימים יותר. הוא שאל לשלומי והקשיב. ואז, יום אחד  הוא
פשוט עזב. לא הספקנו אפילו להחליף טלפונים. וככה איבדנו קשר
שוב. הפעם, בטעות.
איזו טעות מבורכת, חשבתי. אם היינו נשארים בקשר הייתי ממציאה
את עצמי גם מולו. באותה תקופה, רק בלילה, ממש לפני השינה,
הייתי חושבת לעצמי כמה אני מזייפת. שבעצם, מרוב דיבורים אני לא
אומרת כלום. אבל הוא הקשיב גם אז, וחיכה לי, שאפסיק לפחד.
שיר זז קלות, מושך את השמיכה מעבר לכתפיו. אני יכולה להסתכל
עליו שעות כשהוא ישן. השלווה המדהימה, פני הילד שלו. הלכתי
למטבח והכנתי לי קפה. הרדיו ניגן את "שיר אשיר בגשם", ואני
רקדתי לי במטבח. הגשם דפק חזק על החלונות שמתוכם בקע אור
אפרורי ורך.  
הסתובבתי, מבצעת לקהל הבלתי נראה שלי פירואטים מסחררים, שאריות
שיעורי הבלט שלמדתי כשהייתי קטנה. התיישבתי על הספה, מדליקה לי
סיגרייה, מתנשמת מעט. עדיין לא ויתרתי על החלום של במה, באיזה
שהוא מקום. מבלט לתיאטרון, מהתיאטרון לחיים, ורק עכשיו למדתי
שהחיים הם משחק אבל אני לא צריכה להיות דרמה כדי לשחק. חזרתי
לחדר ובדקתי שוב את המייל, עדיין לא היתה שום תשובה לגבי הרומן
שלי. הרגשתי את המתח עולה בסרעפת ומכווץ את הנשימה.
"תנשמי כבר." קול ישנוני אבל ער לחלוטין ומרגיש אותי לגמרי.
התחלתי לצחוק, מופתעת מהרגישות שלו כלפיי.
"בוקר טוב. רוצה קפה?" חייכתי.
"מממ... אני אשמח."
מטבח. כפית קפה גדושה, שלוש כפיות סוכר ורבע חלב. כמוני. חזרתי
לחדר, מצליחה לשפוך קצת מהקפה דווקא על השטיח מקיר לקיר. אפילו
יותם, השותף שלי, כבר התרגל לכתמים הנצחיים האלה. הגשתי לו את
הספל. הוא  לגם והניח את הכוס בצד, מושך אותי לחיבוק של בוקר.

כשפגשתי את שיר בפעם הראשונה היינו בני שש-עשרה במסיבה איפה
שהוא, מתי שהוא. הוא ישב שם, מנגן בגיטרה. אינני זוכרת מה הוא
ניגן, אבל לא אשכח את הריכוז העמוק שהיה על פניו, ואת החיוך
שריצד עליהן, כמו היה שרוי בתפילה עמוקה. אי שם בגיל שש-עשרה,
כשרק התחלתי להבין שזו משיכה, היה לי מביך ומשונה לחוש כך
פתאום.
מאוחר יותר באותו לילה, אחרי ששחררתי את הפחד בהרבה-יותר-מדי
וודקה, עלינו לחדר למעלה. באותם ימים, הייתי בטוחה שגופי הרך
והמלא הוא סיבה לחושך, ושדיי הלא-שווים הם סיבה להישאר עם
חזיה. בעדינות שלא ידעתי קודם, הוא הקיף וליטף אותי, מהוסס,
ולא פחות מכך- ממכר. מבעד לאדי האלכוהול זכורה לי היטב התחושה
המפעמת, הרועדת והחמימה כל כך של מגע ידיו. מבטו סיפר לי, בלי
מילים, את יופיי באותו רגע. לראשונה בחיי, ראיתי את המבט ההוא.
התבלבלתי מולו לגמרי, שיכורה ומסוחררת. ואחר כך הוא לא התקשר.
שלושה לילות שלמים חיכיתי, חולמת בהקיץ ודומעת. אחר כך נתתי
לזמן שחלף לנגוס בזיכרון המתוק, למחוק אותו במחיקות קטנטנות.
עד שפניו אבדו לי.
כל זה היה בתיכון, כשהחיים היו כיכר ציון, בתחתית מדרחוב בן
יהודה בירושלים. מקום פרוץ לרוחות, בו ישבנו בודדים, מתחממים
ביחד. בשנאתי את עצמי, צבעתי אז את לילותיי בקיפאון אל מול
גופם העולה ויורד, נותנת להם להשפיל אותי במילותיהם הרפות
וידיהם החומסות. הייתי כולי דממה. לפעמים נדמה לי שלעולם אני
צרובה בכוויות הקור ההוא. אבל רק לפעמים.

הפסקתי לישון. ארבעה ימים מאז המכתב ואני מטפסת על כל הקירות
של כל הפחדים. שני לילות שלא ישנתי כמו בנאדם, ועכשיו אי אפשר
כבר לגמרי לישון. המוח חוסם לי את האופציה של כיבוי, ורק עוסק
באובססיביות מטורפת בהשערות. אני כבר מתחרטת שכתבתי לשיר.
האהבה שלי היא סמיכה מדי, עוטפת מדי, והוא מפחד ובצדק. זה יותר
מדי בשבילו כרגע. זו הדרך הנעימה שלהם לומר לי כמה אני מפחידה.
רק שיר ידע כל הזמן שזה רק מסיכה. שיש רוך ולב ענק מתחת לשריון
סרטן שלי. אז למה גם הוא מפחד?
הפלאפון מצלצל, אני רצה. שיר.
"היי" אני עונה קצרת נשימה.
"היי, מה שלומך? מה קרה, רצת?" הוא צחק.
"כן, אלא מה? ארבעה ימים אתה לא מתקשר. וזה אחרי ששלחתי לך את
הלב שלי באי-מייל."
צחקתי חזרה.
"חשבתי." הוא ענה, מתגונן קצת.
"אני יודעת" עניתי בחיוך. ארבעה ימים לא הלחצתי אותו כשגוועתי,
ואני לא אלחיץ אותו כשהוא מתקשר עכשיו.
"אז...?" הוא נתקע, נבוך.
"אז? מתי אנחנו נפגשים לדבר על הכל?" שאלתי במהירות, מבהירה לו
שזה דחוף.
"קודם כל, יקירתי," הוא הוריד טונים, "את תירגעי. יש דברים
בחיים שלא אומרים עליהם לא."
זאת אומרת כן? מה הוא אומר לי עכשיו? חיוך בלתי רצוני של הקלה
התפשט לי על הפנים, מתחלף לאט לאושר מבעבע.
"זאת אומרת," הוא הסתבך, "אני עוד לא יודע בדיוק, אבל לא
מסרבים להצעות שכאלה."
אוקיי, זה לא כן. אבל זה גם לא סירוב מוחלט. החיוך מתרחב. אני
אוהבת אופציות פתוחות, זה משאיר מרחב לחלומות.
"אז נפגשים מחר?"
"למה לא היום?" הוא ענה, מתריס בכאילו.
"היום? מתי?" הסתכלתי על השעון, שמונה בערב. גשם שוטף בחוץ.
הוא לא יגיע מקרית אונו עד תל אביב עכשיו. זה לילה של שלגים
בירושלים ומזג אוויר נורא, אפילו לפברואר.
"בעוד שעתיים."
"יהיה לך קר באוטובוסים."
"אמא תקפיץ אותי, אל תדאגי."
"אז בוא, בטח." שאני אתנגד לקצת שינה הלילה?
"אז נתראה."

שיר, אז ככה:
אני שונאת מכתבים, אתה יודע. אני לא מאמינה שזו דרך לגיטימית
לנהל שיחות. אבל את זה אני שולחת אליך כדי לתת הסבר, כמו מין
חוברת הדרכה למשתמש. כבר אמרתי לך שאני מאוהבת בך, אבל לא
הסברתי לך מה זה אומר בכלל. נתתי לך להניח, ומכיוון שהגדרות
חשובות כדי להבין אותי (בייחוד אותי, עם כל ההגדרות המשונות
שלי), לא הבנת בכלל. ההתרחקות שלנו בתקופה האחרונה נבעה בדיוק
משם. אתה לא הבנת מה אני רוצה ואני  לא הסברתי. עד עכשיו.
אני רוצה ששום דבר לא ישתנה בינינו. אתה נפלא בדיוק כמו שאתה,
ואני לא רואה שום צורך לשנות בך או בנו שום דבר. לא הייתי רוצה
שיהיה משהו אחר בינינו או שנהיה משהו אחר אחד בשביל השני. אתה
הרי יודע עד כמה קשה לרוב האנשים לקבל אותי כמו שאני, כמו שאתה
מקבל אותי. מגיע לך בדיוק אותו הדבר  ממני.   אני לא רוצה
שתשנה את אורח חייך בשבילי, או בשביל לענות על הנורמות
החברתיות. זה מתחת לכבודנו, יקירי.
אני אוהבת אותך בדיוק ככה. ואין לי דרישות או בקשות לעתיד,
מעבר למה שיש כבר בינינו. ובינתיים לא צריך לקרוא לזה בשום שם.
הרי אם היינו מכירים פחות זמן, כמו זוגות נורמליים, לא היינו
רצים להגדיר בשלב הזה. עוד חזון למועד, כמו שאומר אבא שלי
החכם.
בטח שלא היינו מדברים על מחוייבויות גדולות. אין צורך להלחיץ
את עצמנו. גם אם אנחנו מכירים כבר שנים, אנחנו לא מכירים אחד
השני כבני זוג. אז מה אם אתה החברה הכי טובה שלי?
מותר לשנינו לא להחליט כרגע על כיוון עתידי.
אני פשוט רוצה אותך. המסגרת לא באמת חשובה לי. אנחנו יחד, וזה
מה שחשוב, אנחנו אוהבים בינתיים, ולא צריך להחליט על מעבר לזה.

הייתי רוצה שנירגע.
אוהבת אותך כמו שאתה,
נעם.

"כבר שלושה שבועות שאת מתנהגת כמו בת שבע עשרה מטומטמת. נשבר
לי מכל משחקי השליטה האלה. מה את מנסה להוכיח?" שיר אמר, כולו
ברקים.
"אני לא מבינה על מה אתה מדבר, איזה בת שבע עשרה. מה עשיתי
שנותן לך את הזכות להתייחס אליי ככה?" רתחתי עליו. דיכאון זה
לא גיל שבע עשרה, זו מעין שפעת של הנפש. נותנים לזה מרק עוף,
לא צווחות.
"אני מנסה להסביר לך שהבנאדם היחיד שאחראי לזה שרע לך זאת את.
בינתיים, עד שתגיעי לזה, את מצליחה לאמלל את כולם." הוא אמר
בעצב.
"אני לא מאמללת את כולם. אתה ממש לא חייב להישאר. אבל אל תאשים
אותי על זה שאני לא מרגישה טוב."
הוא משך בכתפיו. פתאום הוא נראה הרבה פחות מאיים ותוקפני..
"אני שונא שאת לא מאושרת." הוא הסתכל לי בעיניים.
"ואני שונאת שאתה צועק. עוזר לי?" שאלתי בציניות.
"די לזרוק עלי שיריון, טוב? זה כואב." הוא התחיל לצחוק. חייכתי
בעייפות.
הגב התחיל לכאוב לי. המתח של השלושה שבועות האחרונים היה
נורא.
"אפשר חיבוק?" הוא שאל, כבר רגוע לגמרי, נטול ברקים בתחתית
העיניים החומות שלו.
הנדתי בכתפיי בחוסר כוח.
"מה, שיריון עדיין?"
"מה אתה רוצה. אין לי אנרגיה לכל הדרמות האלה. היו לי מספיק."
"נעם, אני אוהב אותך. מה עובר עלייך?" הוא סופסוף שאל. מדהים
שהוא היה בטוח שהוא יודע עד לפני דקה, ושכח לשאול. אנשים תמיד
עושים את זה.
"אני עדיין מחכה לתשובה אמיתית למכתב שלי."
"עניתי לך." הוא אמר, לא הכי בטוח בעולם.
"לא שיר, לא ענית. לא קיבלתי תשובה אמיתית מעבר לחצי משפט
בטלפון. אמרת שאתה צריך לחשוב. עברו שלושה שבועות. מה קורה?"
"אני אענה." הוא אמר, מופתע מעט. "לא ידעתי שזה כל כך חשוב
לך."

"תקשיב. אני לא יכולה יותר." בכיתי לתוך הטלפון. "אולי תבוא?"
"אני לא יכול עכשיו, נעם מתוקה שלי. מה קרה?" הוא נבהל מהבכי.

"אנחנו חייבים לדבר. יש לי משהו נורא חשוב להגיד." הוא לא שמע
אותי בוכה בטלפון אף פעם.
"את יודעת מה? אני אתארגן, אקח מונית ואבוא. זה נשמע לי מספיק
חשוב." הוא חתך, החלטי כתמיד ברגעי מצוקה. לא ניסיתי אפילו
להתווכח על הכסף ומי ישלם על זה.
שעה אחר כך הוא נכנס אליי הביתה, מודאג בהרבה ממה שעבר אליי
בטלפון.
"את בסדר?" שאל בזהירות אחרי שנכנס.  
"לא. רע לי." עניתי בשקט. התיישבנו על המיטה שלי.
"אוקיי," הוא חייך, "למה?"
"כי אני שוכבת עם אנשים שהם לא אתה."
הוא התחיל לצחוק. "מה?"
חייכתי. "אני רצינית."
"אני מבין. אני רק לא מבין מה את בעצם מנסה לומר." הוא התחכם,
"את תצטרכי לדבר ברור."
"שיר, אני רוצה שלא נשכב עם אף אחד אחר." נאנחתי.
הוא צחק לרגע והרצין. "אוקיי. אני מוכן לזה, נעם."
"מה אמרת?" לא-יכול-להיות.
"אני מוכן לזה, או לפחות אני חושב שאני מוכן לנסות."
"אתה כל כך בקלות מוותר על כל מה שיש לך כרגע מהבחינה הזאת?"
"זה עולם שלמדתי ממנו המון, אבל כרגע אני חושב שיש לי מה ללמוד
גם ממקום אחר."
"איזה ניסוח." היה משהו מביך בתשובה הכמעט-מוכנה-מראש הזו. לא
חשבתי שככה הוא יגיב.
"תראי," הוא פתאום התרכך, "אני אוהב אותך. זה לא מספיק חשוב לי
כדי להכאיב לך. זה משהו שאני מוכן לוותר עליו כי את חשובה פי
כמה וכמה."
לא ידעתי מה לומר. מצד אחד לא רציתי שיוותר בשבילי על שום דבר.
מצד שני, לא יכולתי יותר לחשוב עלי או עליו עם אף אחד אחר. רגע
קשה.
"אני לא יודעת.  אני ממש לא רוצה שנוותר על משהו."
"נעם, אם זה מכאיב לך, אז משהו צריך להשתנות. אני מוכן שזה
ישתנה. אני רוצה לפחות לנסות להיות רק איתך, אני חושב שאני
אלמד מזה המון." בטחון גדול נשקף מעיניו. הוא בטוח שהוא רוצה
לנסות. אם הוא רוצה, זה לא וויתור.
"אני לא יודעת. אם זה מה שאתה רוצה, למה לא באת לדבר איתי
קודם?" שאלתי.
"כי לא העליתי על דעתי שזה פוגע בך. לא חשבתי שזה מה שאת רוצה.
יש לי לתת לך את זה, נעם."
שקלתי היטב את מילותי. "אני מוכנה שננסה, אבל בתנאי אחד. כל
עוד אתה מבטיח לי שבשניה שזה חסר לך, אתה בא ואומר לי, ולא
מחליט בשבילי. אל תניח שאני אפגע ממך אוטומטית. אין דבר שאי
אפשר לדבר עליו."
"תבטיחי גם את, שלא תסתובבי לי שוב שלושה שבועות ולא תדברי."
שנינו צחקנו על שתי השתיקות שלנו.
"רגע אחד," הוא עצר פתאום את ההקלה. "את מבינה שזה אומר
שאנחנו... יחד?" שקט חדש השתרר בחדר.

זה היה יום שלישי בלילה, ושיר צרח עליי, כולו לחוץ ומתגונן.
ישבתי, לא מבינה איך נגררנו לשם בכלל, מקשיבה להתקפה
הבלתי-צפויה הזו. "הכי נורא זה שאי אפשר להסתיר ממך שום דבר,
את שומעת?!"
"מה רצית להסתיר, ולמה?" שאלתי, לא ממש מבינה.
"מה זאת אומרת מה רציתי להסתיר? יש דברים שהם שלי והם פרטיים
וזכותי שיהיו כאלה."
"זכותך לפרטיות, רק שלא הייתי משתמשת במילה להסתיר כדי לתאר
משהו שאמור להישאר פרטי."
"תראי, כשאני אהיה מוכן להגיד לך מה מציק לי אני אומר לך,
מבטיח."
"אוקיי, אין בעיה." טון יציב, ונעים. לא תוקפני.
הוא הסתכל עליי, מגלה מיד את סימני העצב. מתכווצות לי העיניים
טיפה, בקצה, כשאני פגועה. ואני אף פעם לא מצליחה לטשטש את המבט
הפגוע. כמו ילדה בת ארבע, הכל גלוי, גם אם אני לא אומרת.
"אתה החברה הכי טובה שלי. אני איתך, לא נגדך, זוכר?" אמרתי
בקול שקט כשנרגע.
הוא הסתכל עלי, מתרכך.
"אני מתנצל, מתוקה. ממש לא התכוונתי לפגוע."
"אני יודעת. אני בסדר, אני רק דואגת לך. מה עובר עליך, שיר?"
חששתי מאוד. הוא הלך ונסגר מולי, המון שתיקות שהתארכו לנו.
"אני... אני לא ממש יודע", הוא נאנח, "אני צריך זמן לעבד. משהו
לא בסדר, ואני פשוט עדיין לא מבין מה."
"אז קח לך זמן לבד. אני חושבת ששנינו צריכים קצת שקט." חייכתי.
ראינו אחד את השני כל יום השבוע.
"את צודקת. אני סתם עצבני. אני אוהב אותך, מתוקה." היה משהו
עצוב בטון של המשפט. משהו צורם. חיבקתי אותו, מאפילה על
הצרימה, נותנת לרוך לגלוש ממני אליו וחזרה, משתכנעת יותר ויותר
שהכל בסדר. זה שבר חולף, ואנחנו עדיין כאן, עדיין נושמים. זה
עדיין החלום הכי טוב שאי פעם חלמתי.

נעם שלי.
אני יודע יפה מאוד שאני פוגע בך עכשיו, אבל לא לעשות את זה
פירושו לוותר על מי שאני. בחודש האחרון ניסיתי לברוח. במקום
להבהיר את האמת, נתתי לך לחלום.ואפילו רציתי לחלום יחד איתך.
גם ניסיתי.  
עכשיו, כמעט הכל ברור לי.
אני רוצה להדגיש שאני כן אוהב אותך, למדתי (ואני לומד) המון
ממך, ואני תמיד אהיה שם בשבילך, אבל לא בצורה הזאת. זה לא אני,
וזה יהיה שקר- גם לעצמי וגם לך. אשקר לך אם אומר שלא קוסם לי
החלום הזה שלך, ואפילו הייתי רוצה להיות חלק ממנו.
רק לא בתפקיד הראשי.
אני חושב שאת בחורה נפלאה. ומגיעה  לך עסקת החבילה מהאגדות, עם
האיש שיחיה איתך ויעשה לך ילדים וירצה אותך,  ואת יודעת מה- רק
אותך.
וזה מגיע לך, כן, מגיע.
ואני, אני רוצה בן-זוג משלי. להתעורר לידו בבוקר, לצלם אותנו
בתמונות של אושר, לאהוב אותו ושהוא יאהב אותי. כמו שאני. שני
גברים שחוצים ביחד את החיים.
ואת יקירתי, אישה נפלאה. אבל לא זה מה שאני חולם.
בואי נחבק ביחד את החלומות של שנינו. בלי וויתורים, כמו שאמרת.
בלי קוביות.
אוהב ושלך תמיד,
שיר.

שבירים, החלומות שלי.
שבירים ופשוטים. לפני שהמכתב פתח לי את הבוקר, בבדיקת האי-מייל
השגרתית (אולי בכל זאת קיבלו את הרומן שלי לדפוס), טוויתי
חלום קטן לגבי היום בערב, אצלו בבית.
כבר יכולתי להרגיש את הערב מתחיל. איך הוא פותח לי את הדלת,
ויש ריח מתוק של עוגה בכל הבית.  ואז אני אומרת "אוי מותק,
אפית בשבילי"  מחקה את הטון של הבעל האמריקאי משנות החמישים.
הוא צוחק ומחבק אותי. אחר כך הוא מוריד ממני את המעיל ונותן לי
כוס יין אדום ביד.
"עכשיו את מוזמנת לנוח על הספה, עד שאני אוכל להאכיל אותך."
הוא אומר לי, המתוק.
" החליטה להשאיר לנו את הבית לבד, כדי שאני אוכל לארגן לך ערב
רומנטי כמו שצריך."
"חבל שלא אמרת לי מראש, הייתי יודעת להתלבש יותר סקסי." הוא
מוריד את עיניו לחולצה שלי ושנינו מתחילים לצחוק כי לארוחות
ערב עם הורים יש לי  המון מחשוף, רק קטן יותר מהרגיל.
"סיגרייה?" אני מסמנת לו להתיישב על הספה ואנחנו מעשנים ביחד,
חבוקים.
"טוב, אי אפשר להמשיך להתחבק ככה, האוכל ישרף." הוא מכבה את
הסיגרייה והולך למטבח.
אחרי האוכל הוא צוחק, בא עד אליי ומזמין אותי  לרקוד, ככה סתם
בלי מוזיקה.  אני מתחילה לצחוק ואנחנו רוקדים על כל הסלון.
"את מוכנה להפסיק להוביל? אני הגבר, אני מוביל." הוא צוחק.
"אני לא יודעת לתת להוביל, אני תמיד מובילה."
"שמתי לב. את מוכנה להתחיל להיות יותר אישה, לפחות בריקודים
שכאלה, במטבח?"
אני מהנהנת חזרה, מפסיקה להוביל.  "או, תודה באמת." הוא אומר,
חצי ציני.  
הוא ממשיך להסתחרר, מהדק ומפנה, מסובב אותי בכל המטבח. ושנינו
צוחקים כל כך.
אבל כל זה רק חלום, שטוויתי לי כדי ללכת לאיבוד בו. והערב יראה
אחרת  לגמרי. אני כמעט יכולה לטעום את המבט המלא אמפתיה, השנוא
עליי כל כך, של ההשתתפות בכאב.
ואני, אפסיד בכבוד. אומר לו שהכל בסדר, אדבר על ההקלה מהמתח
ואסגור את הדלת בעדינות אחרי כשאצא. ורק אחר כך, לבד ובשקט,
אני אבכה. לא מולו, שלא להכביד. שלא להכאיב.

"בואי אליי." פלג לחש לי באוזן.
הסתובבתי אליו. התשישות של העבודה הזו תהרוג אותי בסוף. צריך
לישון יותר.
"מה יש?" הוא שאל כשכרכתי את זרועותיי סביבו.
"כלום."
הוא נתן בי מבט לא מאמין. "את כולך לחוצה. תאמיני לי, אני מכיר
אותך כשאת רגועה."
"אני בלחץ." עניתי הכי קצר שיכולתי. שיעזוב כבר, למה לדוש
בפצעים שלי.
"מה מלחיץ אותך כל כך. אני לא מבין." הדאגה שלו תפסה אותי לא
מוכנה.
"אני...זה בגלל שיר והכל. יהיה בסדר."
"מה יהיה בסדר? מה קרה?"
"אנחנו.. לא ביחד, כמו שאתה בטח מבין." חייכתי, במאמץ להסתיר
את העצב.
"נו, אז?" הוא נראה אדיש לחלוטין לכאב שלי. זה יכול לשגע אותי
לפעמים. הוא כזה מרגיש ורגיש, חוץ מכשהוא פשוט לא כזה.
"אז אני מתגברת. זה הכל." נשכתי שפתיים.
"את באמת חושבת שזה הסוף? המילה האחרונה עדיין לא נאמרה."
"היה לך דיבור עם אללה? מה אתה יודע מה יהיה. הוא אמר שלא
וזהו." הדמעות חנקו את גרוני במילה האחרונה.
"ומה רצית? תשובה חיובית מיד? שינוי מחשבתי מקצה לקצה ביום?
מה?" הוא באמת לא הבין איך יכולתי לחשוב בכלל שזה ילך.
"כן." הדמעות האלה. אני לא רוצה שהוא יראה אותי ככה. זה רע
מספיק שאני יודעת שהוא שבור, לא כולם צריכים לדעת את הלב השבור
שלי.
"את הרי יודעת שהוא אוהב אותך."
"כן," קול חנוק כבר לגמרי. הלך לחלוטין כל הכוח שלי בעיניו,
"רק לא חולם עלי."
"מה את יודעת על מה הוא חולם?" פלג הרים את פניי וחיבק אותי.
"הרי אין לך שום מושג. ואני חושב שגם לו אין. תפסיקי לחכות
וללחוץ, ויהיה בסדר."
נשפכתי מבכי, רועדת. הוא החזיק אותי חזק, אליו. REM ניגנו
במחשב את losing my religion ואני חשבתי על הבועה שהתנפצה.
"נעם, מתוקה שלי, את נהדרת. יהיה טוב." הוא אמר לי, בתוך
החיבוק הזה, מנסה לנחם במעט.
"למה בכלל איכפת לך?" משכתי באף, מתנתקת.
"כי אני אוהב אותך, מטומטמת. זה די מעליב שאת שואלת אותי את זה
אחרי חיבוק כזה."
"אני עדיין לא מבינה איך אתה סובל אותי."
"אני לא סובל את החוסר בטחון הזה שלך. חוץ מזה, הכל בסדר
גמור." הוא צחק.
"אני אוהבת אותך, פלג." חיבקתי אותו. מתוק כזה.
"אוהב חזרה, קטנטונת. עכשיו תתקשרי לשיר. אותו את צריכה, לא
אותי." הוא קבע, וקם למחשב שלי, לשנות את רשימת השירים הנצחית
שלי.
מעציב אותי שהוא אומר את זה. אני אפילו לא בטוחה עד כמה הוא
צודק, אם בכלל.
"אתה בטוח שאתה רוצה שאני אתקשר עכשיו?" בחנתי את פניו.
"כן, נו. כל דבר שירגיע אותך יהיה חיובי." הוא אמר לי,  כאילו
זועף, וחזר למחשב.
"אוקיי." קמתי לצאת מהחדר. סיגריות, מצית. אה, והנה הפלאפון.
"אה, פלג?"
"מה?" הוא עזב את המסך לרגע.
"אתה נפלא."
"אני יודע, אני יודע." הוא חייך וחזר לשחק עם השירים.

שיר קם ויצא מהחדר, ואני התעוררתי בבת אחת. התיישבתי במיטה.
במשך עשר דקות בהיתי בחושך, מנסה להבין מאיפה הקור הזה. קור
ירושלמי חודר עצמות כזה. לרגע נבהלתי, ששיר נעלם.
שיר נכנס, שתי כוסות קפה בידיו. הוא נראה ערני לגמרי.
"בוקר טוב," הוא חייך.
"איזה טוב, שבע בבוקר. זה בוקר טוב?" רטנתי.
"כן. תריחי איזה אוויר נפלא. " השתעלתי. "נו, אז אולי זה לא
כזה אוויר טוב." הוא צחק וחיבק אותי.
"אני חושבת שזו פשוט קנוניה, להתעורר מוקדם כל כך ושיהיה קר כל
כך."
"את צודקת, יקירתי, פשוט צודקת." חיבקתי אותו חזרה, נעטפת.
מאז המכתב לא השתנה כלום. האמת היא שאפילו השתפר פלאים. חזרנו
לדבר כמו פעם, ישנים מעט מדי כדי לסיים את השיחה (שאף פעם לא
נגמרת). שנינו עבדנו ולמדנו, כמו שני מטורפים, ועדיין ראינו
אחד את השניה המון. אהבה מילולית. די נעים, בסך הכל.
אני רגועה, לא מתחייבת ולא מחייבת.
ושיר מקיף אותי, עוטף. כאילו שלווה.

בחלום שוב עמדתי ליד שיר בתחנת רכבת שנראתה כמו בת גלים בחיפה,
רק באירופה איפה שהוא. גלגלי הרכבת שקשקו והסדרן שרק. הפעם
הייתי לידו, אבל הוא התעלם ממני במכוון, נועץ במבטו חיצי קרח.
הסתכלתי על הרכבת יוצאת מהרציף, ואחרי שהכל נדם, הסתובבתי
אליו. הוא נעלם. הרכבת שלו נסעה ואני כאן, לא יודעת אם ישוב.
לא ידעתי לאן נסע, והתחלתי לרוץ הביתה. רצתי החוצה עד מגרש
החנייה, עיוורת מבכי. נשענתי על הגדר הקטנה, נשימותיי מיבבות
קלות, מחניקות את הצעקה. ההתייפחויות גרמו לראשי להסתחרר.
הגעגוע החריף היה מעבר לכוחותיי. ידעתי שזה ייקח המון זמן.
עייפות גדולה הציפה אותי, והתיישבתי על שפת המדרכה. חשתי פתאום
מגע מוכר בכתפי ושיר חיבק אותי.
"אני לא הולך לשומקום, נעם. תזכרי."
התעוררתי עם טעם חמוץ בפה. ככה אכזבה מרגישה בפה- חמוצה
להחריד.
שיר הלך. אני הלכתי.
הרבה לילות עברו. המציאות נושכת את שאריות החלום, מסרבת לוותר
על החיים.
והחלום? קמוץ בכף ידי, כזר פרחי בר שקטפתי לי ביער שליד
בית-הוריי.
"הרי
כבר לא תבוא אליי
ותגיד
או בייבי לאב
מיי בייבי לאב
ולא נבער ביחד, שיכורי פסגות
כמו בשירים המתקתקים משנות השישים."