הוא היה בחור של לילה
מאלה שמתחילים להתעורר בשעות הערב
בערך כשהשמש יורדת והירח מאיר באור חלש את הרחובות השקטים
והוא כל כך אהב את השקט
הוא גר במרכז העולם
במקומות שהאוטובוסים הרעישו וילדים קטנים צעקו ברחוב
והמולה בלתי פוסקת ורחש מעיק של מרכז העיר
והוא כל כך אהב את השקט
תמיד כולם אמרו עליו שהוא תמיד עייף
שהוא לא ישים לב גם אם יפול לידו מטוס
הם לא ידעו שהוא ישן
הלך, דיבר, צחק, אבל ישן
הם לא הכירו את הצד העירני שלו
ובעצם אף אחד לא הכיר אותו באמת
שהוא טייל בלילה עם הכלב שלו ברחובות ושר לעצמו שירים של שלום
חנוך
חשב מחשבות יפות וחלם על חיים יפים
וגם היה לו כל כך הרבה מה להגיד
אבל לא היה לו למי
כי מי מסתובב בחוץ ב-3 בבוקר ומוכן להקשיב
אז הוא כתב לעצמו
מחברות על גבי מחברות
של שירים וסיפורים
שיכלו להעלות לך דמעה ביום טוב
או פשוט לגרום לך לרעוד ביום רע
ואז שהוא טייל יום אחד בערך כשזרחה השמש
הוא הרגיש כאב חזק בלב
בשקט הוא התיישב
שיחרר את הכלב מהרצועה
עצם את עיניו, ונגמר.

שבוע אחר כך זיהה אותו מישהו מהעבודה
והיתה לו הלויה קצרה כזאת
מאלה שאף אחד לא באמת רוצה להיות בהם
סתם באים כי צריך עומדים 5 דקות בשקט
מניחים אבן וחוזרים לעבודה

ועד היום הם חושבים מאיפה הוא לקח את המחברת
עם כל הסיפורים המרגשים האלה
לא יכול להיות שכזה אדיש ירשום כאלה דברים.