עכשיו אני יודעת.
השמיים יכולים לשנות את הצבע שלהם בכל שניה. בכל רגע נתון
השמיים שלך יהיו אחרים. רק תחליטי על מה שמתאים לך עכשיו, על
מה שנראה הכי טוב. את יכולה לווסת את המהירות שבה הצבעים
משתנים. אולי כל יום, ואולי כל שניה.
כמו מסיבה הזויה, איפה שהרגליים שלך תמיד רוצות לברוח, רק של
השמיים.
וכשהשמיים מחליפים צבעים, אף אחד לא באמת רואה את זה. את
רואה.
את חושבת שאת בטוח משוגעת.
בטח מדמיינת, בטח שוב הוזה.
אולי נושמת, אולי כבר מתה.
אולי צפה על מים, שטבעת בתוכם רק לפני מעט זמן.
תכף בטח תשקעי שם, תטבעי בעומק, תחפשי כוכבי ים שיושיטו לך יד,
דולפינים שיחייכו כי ככה הפנים שלהם, דגים שישתקו ולא יעשו
בועות, כי הם דגים.
בתוך שניות את משנה את העולם שלך, והנה את למעלה. צפה שם.
מסביבך הילה של אור, מעלייך שמיים שמשתנים עם השניות. שחור
טובעני הופך לצהוב, אדום, ירוק, כחול, סגול, ואז אפור. את
אומרת שאת אוהבת את השמיים שלך אפורים, ושאין לך מושג מי קבע
שיום יפה זה אחד כזה, שהשמש זורחת והציפורים מצייצות. בשבילך
זה יום קיץ, חם, ומזוייף, ורע. כי קיץ זה תמיד רע. את אמרת.
תשאירי את הצבע של השמיים באפור, כי זה הכי טוב לך עכשיו ככה.

אף אחד אחר לא יידע בשבילך, אף אחד לא ייבחר לך צבעים. את
תמשיכי לסלול לעצמך שבילים, ובדרכך תקטפי לי פרחים שמריחים כמו
חורף. כשתחזרי אולי תזכרי את פניי ואני אזכה לחבק אותך. ולדעת
שהזרועות הקטנות שלך, הלב השבור שלך, והילדה הקטנה שבך, שתמיד
הייתה כלכך גדולה בשבילי, אני אדע שכל אלה, מצאו את האמת.