מוקדש לאחד שאהבתי מכל.
מאי 2003.


כבר שלושה ימים,
מאז שכיבית את הנר בחדרי,
כבר שבעים ושתיים שעות אהובי,
שחשכה שוררת בחדריי ליבי.


כבר ארבעת אלפים שלוש מאות ועשרים דקות,
של כאב עצום והרגשה מנותקת,
כבר מאתיים חמישים ותשע אלף מאתיים שניות,
שהלב לא מפסיק לבכות בשקט.


הלוואי ויכלתי לספור את שנשאר,
עד לרגע שבו אדע שהסבל נגמר,
לא אכפת לי אפילו אם ייקח זה שנים,
אם תבוא ותאמר: "אני שלך לעולמים".


הלוואי ויכלתי להאחז במילותיך,
לדעת שיבוא היום שתיקח את שתי ידי בשתי ידיך,
שתסחוף אותי שוב, שארגיש שוב בחלום,
הלוואי וידעתי כי יגיע זה היום.


אך מה נותר לי עכשיו- כולי דמעות ועצב,
מנסה בכוח להמשיך לחיות, כדי לא לאבד את הקצב,
כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שנייה
אני מתעגעגת יהב, התשוב בחזרה?!