כדרך אגבים נרפים של ערב אוגוסט לך,
שוזרת חן אבחת-קולמוס פנינת-חרוז מוצלח,
נחשול-פתלתול תילים-מילים שאין בו שמץ דופי,
וגם אם רהב יש (ויש!), הן אופי לו, ויופי.

בקונטרפונקט של הברות, לשון-נופל-לצון,
במחול-שדים אפוף תבוסה עם מוזה בלי רצון, אני
דולה-חושב-פולה-כותב, בגלל ואף מפאת
שזכרון האתמולינו חי עוד: לי יש הוא, בו - את.

כקליפת תפוח ארצה, מסתלסל שמיימה שיר
מעינייך הנוגסות בו מזדלף עסיס עשיר
הצוחה את, אם בוכקת? אצטגנן לי השערות
במשיכת-כוחו של קסם הנחבא בינות שורות.

רד הלילה, תם שירינו, ונופח יום קלות
נשמה שלא היתה לו, אך הימר הוא בה עד כלות
מתמתח, מתנער לו לפיהוק זה-מקרוב,
מתכרבל אל לחש-חושך. זאת אלאט רק: לילה טוב.