ישבתי על המיטה.. עשר בלילה, חושך לגמרי בחוץ, האור הקטן שליד
המיטה דולק לו, הרדיו מנגן שירי אהבה. כן, בעצם, הכל התחיל אז.
נכון? או אולי כמה חודשים לפני כן. ישבתי על המיטה, ילדה טובה,
כבר בפיג'מה, שמעתי שירי אהבה וחשבתי על יהל. יהל זה שיתקשר
לפתע, כרעם ביום בהיר ויכריז "התגעגעתי אליך, מתוקתי", שיספר
לי סיפורים עד עלות השחר.

כן. היינו מאוהבים עד לב השמיים ולא העזנו לחשוב מה יקרה אם זה
ייגמר. מי יכול היה לדעת שזה ייגמר? ועוד בצורה כל כך משונה?
מי יכול היה לדעת שזה יביא לכל הצרות שזה הביא לי.?

ישבתי לי על המיטה הזוגית שלי, ילדונת בת 17 וקצת, ישבתי
וכתבתי לו מכתב. במכתב הזה גיליתי לו עד כמה אני אוהבת אותו
באמת, עד כמה חזקים הרגשות שלי כלפיו. כתבתי ותהיתי. למה קיים
האומץ הזה בי רק בכתיבה? מדוע איני מסוגלת לקום, להתקשר אליו
ולהתוודות בפניו על אהבתי אליו?

התשובה לזה הייתה אולי, שפרט לאהבה המדהימה שחשתי כלפיו, הייתי
לגמרי משוכנעת בעובדה שהוא כלל אינו אוהב אותי וכי הצהרות מסוג
"התגעגעתי אליך, מתוקתי" ודומות לה אינן אלא כוחו של הרגל
מגונה שרכש לו במשך כל אותם החודשים בהם ניהלנו שיחות אל תוך
הלילה, כל אותם חודשים בהם היינו מוצאים את עצמנו מדברים
בטלפון בשעות כמו שתיים, שלוש ולעתים אף ארבע לפנות בוקר.

עד כמה רציתי שהוא יאהב אותי. עליכם להבין, כי אהבתו של יהל
הייתה חשובה לי כמו כל שאר הדברים בהם עסקתי ואף הצטיינתי
בחיי, כמו לימודים, כתיבה, שירה ואהבת הטיולים שלי. עד היום,
יש פעמים שאני מוצאת את עצמי חושבת עליו, מה הוא עושה, איך
נראים חייו, על מה הוא חושב והאם אור מחליפה אותי כיאות בחיי
האהבה שלו.

על אור ידעתי עוד כשהתחלתי לדבר עם יהל, אבל הייתי משוכנעת שלא
אתאהב בו וכי לא נשקפת כל סכנה ללבי, שהיה שבור מעצמו בגלל
סיומה של מערכת יחסים ארוכה. יהל ואור היו רק ידידים טובים
כשהתחלנו לדבר ועד היום יש ואני מוצאת את עצמי תוהה עם הוא בחר
באור משום שבאמת למד לאהוב אותה, או משום שהיא קרובה יותר אליו
מבחינה גיאוגרפית.

הסיבה לבחירתו של יהל באור לא שינתה לי ולא העיקה עלי והכאיבה
לי כמו עצם העובדה שהוא בחר בה, נערה ריקה מתוכן אינטליגנטי,
אך מלאה ביופי חיצוני, וכמו שהשכיל מורי ללמדני עוד בגיל צעיר-
"שקר החן והבל היופי- עיקר האופי". עליכם להבין, כי יהל זה היה
בן עשרים וארבע כשהתחלנו לדבר, בעל תואר שני במדעים מדויקים,
תחום בו התעניינתי מאז ומתמיד, כך נדמה לי. כך החלה שיחתנו
הראשונה, אני זוכרת. את יהל פגשתי פעם, אבל אתם יכולים, מצדי
להרוג אותי ואני עדיין לא אזכור איפה בדיוק נפגשנו. כל שאני
זוכרת הוא את המקום, קטן ואינטימי ואותי ואת יהל יושבים
ומדברים על תיאוריות שונות בתחום ההתמחות שלו.

אנחנו תמיד דיברנו על אסטרונומיה. זה היה התחום שמשך אותנו מכל
הבחינות- הן אליו והן אחד אל השני. בכל הנוגע לתיאוריות
אסטרונומיות, ולו הפעוטות והפשוטות ביותר, הוא היה מלמד אותי
את פרטי התיאוריה והיינו דנים, או יותר נכון מתווכחים עליה.
החביבה עלינו ביותר הייתה קיומו, או על פי דעתי, אי- קיומו של
הזמן. היינו דנים בנשא שעות על גבי שעות, וכל פעם מוסיפים
אלמנט נוסף לויכוח.

גם עכשיו, כשישבתי וכתבתי לו "מכתב אהבה", השתמשתי עדיין
במשפטים שונים מהויכוחים שלנו. "המצאה של האדם", או "ממד
רביעי" או משפטים כאלה.

"מחר", אמרתי לעצמי, "מחר אומר לו." אבל בעצם ידעתי שזה כמו
המשפט המפורסם "מחר אתחיל דיאטה" או המילה הספרדית המפורסמת,
שעצלנים בכל העולם מכירים אותה: "מנייאנה" (מחר). אין לי אומץ
להתמודד עם ה"לא" הכל כך ברור של יהל, יהלי שלי.

כבר יכולתי לשמוע אותו: "את השתגעת?! לאהוב אותי?! את הרי
יודעת שזה כמו חתימת גזר דין מוות ללב שלך. את הרי יודעת שאני
לא אוהב אותך. נכון, את חכמה בצורה נפלאה ואת מושכת אותי ומגרה
אותי בצורה מדהימה, אבל אני לא אוהב אותך!" יכולתי לשמוע את
הקול שלו, את העליות, הירידות, הדגשים והטעמים בקולו כשהוא
דוחה אותי מעליו.

אין לי כל ברירה. הוא יצטרך לדעת את זה. אבל הנה, כבר אחת
עשרה. זמן ללכת לישון. זה יצטרך בכל זאת לחכות למחר. אולי
דחיתי את השיחה בכוונה, כדי שתגיע השעה ללכת לישון ולא אצטרך
לדבר אתו.

למחרת בבוקר, חזרתי לשגרה של לקום בבוקר, ללכת לבית הספר,
לעשות שיעורים ולשחק עם החתולה שלי. שוב אותה שגרה, שוב אותו
דבר.  לפעמים אני חושבת שעדיפה השגרה הזו ממה שאמור לקרות. גם
היום התכוונתי לדחות את  השיחה למחר. מנייאנה, כמו שאני תמיד
אומרת. מה שלא ציפיתי לו, אבל כמו ידעתי שיקרה כל היום היה
שיהל התקשר.

שוב אותו "התגעגעתי אליך, מתוקתי" לצורותיו השונות, שוב אותו
ריב על האסטרונומיה, שוב אותו הכל. בסוף השיחה, כשהסתכלתי על
השעון ושוב ראיתי שהשעה כבר אחת וחצי בלילה, אמרתי לו "יהלי.
אני אוהבת אותך." אני איני יודעת כמה אומץ נדרש ממני לומר זאת
ואני מתחרטת על מעשה שטותי זה עד עכשיו. תגובתו המיידית הייתה
מעין קריאת פליאה למחצה שלאחריה באה הרצאה, אבל שונה משצפיתי.


"עירית, את יודעת שאני תמיד חושב עליך, בכל המובנים ואת יודעת
שאת מגרה את האינטליגנציה שלי כמו שאף אחרת לא עשתה, אבל אני
חושב שאת צעירה מכדי להיות שלי. אני לא רוצה לשבור את לבך
כשאצטרך לנסוע מטעם הצבא לחוץ לארץ והרי את בעצמך אמרת שאת
שונאת כשידידים שלך נוסעים רחוק ואת בעצמך נוכחת לדעת עד כמה
זה כאב כשטסתי לאירופה לשלושה שבועות.

אני אוהב אותך ואת יודעת את זה טוב מאוד. אבל. חכי, ילדה שלי.
חכי. אני לא רוצה לשבו לך את הלב. חכי, אני אצא מהצבא ואני
מבטיח. אני לוקח אותך בידיים שלי ואת לא יוצאת משם יותר."

לשמע מלים אלה התחלתי לבכות, הן מאושר, שהוא אכן אוהב אותי והן
מעצב, שעלי לחכות עוד שנה שלמה. שמעתי את קולו אומר לי "ששש.
קטנתי. ששש. אני פה. אני אוהב אותך." בקולו המרגיע. ברגע הזה
ידעתי ש. זהו, אם לא הוא, לא יהיה לי אף לא אחד בחיי שלי.

בלילה היו לי החלומות הכי מתוקים שהיו לי זה זמן רב, ובבוקר
התעוררתי לפני כולם, מה שאף פעם לא קורה, הכנתי לכולם קפה
ואפילו הכנתי את התיק של אחותי הקטנטונת לגן. משהתעוררו הוריי
הם תהו "מה קפץ עליך, עיריתי?!" אמרתי בשמחה "כלום!" והמשכתי
בשלי. הייתי כבר מוכנה לבית הספר. מיותר לציין שהיה לי יום
נהדר בבית הספר.

פתאום השגרה נראתה לי מדהימה וכל דבר קטן ריגש אותי. חברותי
הקרובות כבר כשהגעתי בבוקר אל בית הספר שאלו אותי "מה, הוא אמר
כן?!" אני רק הנהנתי בראשי ודמעות של אושר בעיניי. הוא אמר
כן!!! הן הושיבו אותי על הדשא בהפסקה הגדולה ודרשו לדעת
פרטים.
סיפרתי להם מה שראיתי לנכון לספר להן והן היו חצי מאושרות וחצי
קינאו בי. הוא שלי!

בבית הכל היה נהדר, להבדיל אלף הבדלות מיום רגיל. בערב יהל
התקשר ודיברנו, שלא כרגיל בשפה המיוחדת של המאוהבים. היינו
מאוהבים והייתי ברקיע השביעי. כך זה היה. עבר חודש, עברו
חודשיים ולא הפסקנו לרגע לחשוב אחד על השניה, אפילו לא לרגע.
חשבתי עליו בבית הספר, כמו תמיד, אבל בצורה שונה. חשבתי עליו
כאל "האחד"- אותו "אחד" שכל הבנות מחכות לו. חשבתי מה יהיה אם.
אם נהיה ביחד, אם נתחתן. ילדה בת שבע עשרה וחצי לא צריכה לחשוב
על זה, אבל. בכל זאת.

בפעם הבאה שדיברנו בטלפון שאלתי אותו "ילה, מה לגבי אור?!"
התגובה ששמעתי הייתה צחוק. צחוק לא מאולץ, אלא צחוק כנה. זה
באמת הצחיק אותו. "את לא יודעת, טיפשונת? אני תמיד אהבתי אותך!
אור היא רק ידידה שלי. אנחנו יוצאים בדיוק כמו שאת ושרון
יוצאים!". התגובה באה מייד "אבל אני ושרון לא יוצאים! רק בימי
שישי בלילה, כשמשעמם ואין מה לעשות בעולם."

עכשיו גם אני צחקתי מכל הלב. איך הוא הצליח לגרום לי לקנא.
אחרי התקפת הצחוק, כשנרגענו שנינו, הגיע הקטע המעשי. "אז יהלי,
מתי?!" הוא ידע טוב מאוד למה התכוונתי וענה "יגיע יומנו,
עיריתי שלי. אל תדאגי." אני צחקקתי קצת למשמע שמי נאמר כך. אבל
זה היה צחוק של מבוכה. "אני אדאג שהיום הזה יגיע, מתוקתי. את
רק תחכי לי ואני אבוא ואסחוף אותך מהרגליים. תני לי קצת זמן
ואני אהיה האביר על הסוס הלבן שלך." אני כמעט בכיתי כששמעתי את
המלים האלה. איך הוא יכול היה לדעת על מה אני חולמת?! איך הוא
יכול היה לדעת מה אני רוצה ואוהבת?! כמו תשובה היה מה שאמר לי
אחר כך.

עיריתי, יש לי שיר בשבילך. אני כתבתי אותו, אז תהיי סובלנית
וסבלנית. הוא לא ממש טוב, אבל. טוב, לא משנה. הנה הוא." הקשבתי
וחיכיתי בסבלנות בזמן שהקריא לי את התשובה לכל חלומותיי:
"אחרי כל השנים שחיכית לי,
כל הזמן שחלמת עלי ורצית בי,
אני אוהב אותך, רוצה אותך איתי.
אני צריך אותך, רוצה אותך שלי.

חיים שלמים, כך זה נראה לך,
אהבת אותי, אבל לא הרגשתי בכך.
עכשיו אני אוהב אותך,
עכשיו אני כולי שלך.

אז קחי אותי, אם את עדיין רוצה,
תהיי שלי, אם עדיין מוכנה.
כל השנים חיכית לי, בוכה,
קחי אותי עכשיו ולא תהיי עוד עצובה.

אני לא מושלם, אני יודע.
את הכאב אני בולע.
העצב שלך אותי קורע.
לאהבה שלי אין אח ורע.

אחרי כל השנים שחיכית לי,
כל הזמן שחלמת עלי ורצית בי,
אני אוהב אותך, רוצה אותך שלי,
אני צריך אותך, רוצה אותך איתי."

אני הייתי כל כך קרובה לדמעות והוא אמר לי, "יש עוד בית אחד,
אבל לפני כן תגידי לי אם כן או לא". אני, עדיין המומה, מלמלתי
לו "כן." מזועזע והוא, בקול רועד מבכי והתרגשות קרא לי את הבית
האחרון:
"את שלי, ילדה קטנה.
את אהובתי המתוקה.
אני שלך, קטנה, יפה.
אני אתך, ילדה."

עכשיו שנינו בכינו, גם מהתרגשות וגם מאושר. כשסיימנו לדבר,
מחיתי את הדמעות ורצתי למקלחת לשטוף פנים. כשהרמתי את הראש,
הסתכלתי בילדה שבמראה: מכוערת, לא מושכת, שמנה, גבוהה מדיי.
אבל הוא אוהב אותי. למרות כל זה, הוא אוהב אותי! פתאום נראיתי
לי כל כך יפה. "זו האהבה שלו עושה אותי יפה" אמרתי לעצמי, אבל
לא היה לי אכפת.


משנעלמו סימני הבכי ירדתי למטה, ופתאום גיליתי שאני רעבה.
ערכתי לי ולאבי שולחן לארוכת הערב וישבנו לאכול, בלי שנראה על
פני ולו סימן אחד של בכי. ישבנו ליד השולחן ואכלנו וסיפרנו
בדיחות, כמו שתמיד עשינו, דיברנו על הכל ולא כלום, צחקנו והיה
כיף.

נרדמתי כמעט מייד אחרי שנכנסתי למיטה וכל החלומות שלי היו
וורודים. כמה רציתי להיות בין זרועותיו של יהל. ידיו החזקות
מחבקות אותי בעדינות, שפתיו המתוקות מנשקות אותי בלא הפסקה
ולוחשות לי דברי אהבה אל תוך אוזניי. כמה רציתי להיות אתו בכל
שעה של היום.

כל היום למחרת לא הפסקתי לחשוב עליו, פרט לזמני השיעורים, כי.
מישהו צריך ללמוד, לא?! לפתע לא היה כל טעם לשום דבר אחר, פרט
ללימודים באמצע השיעור וילדונת שבדרך כלל מפריעה לכל המורים
ישבה בשקט במקומה ומשכה אליה לא אחת את תשומת לב המורים, שהיו
רגילים להערות עוקצניות בנוגע לחומר הלימוד שלהם.

מכיוון שזה היה עוד יום שישי מעצבן, חזרתי הביתה, רק לגלות פתק
פרידה מההורים ואחיותיי- "נסענו לאילת לשבוע. לא לעשות בלגאן.
תיהני, חומד. אבא, אמא, שירה ורינת". כמובן! זה הטיול שהם
מדברים עליו כל כך הרבה זמן ושהודעתי שאין לי חשק אליו. כמה
שמחתי.

לא הספקתי להניח את התיק בחדר שלי ונשמעו דפיקות בדלת. "רגע!
אני באה!". רצתי למטה, פתחתי את הדלת וקריאת תדהמה נפלטה מפי,
מעין "אה!" חנוק. בדלת עמד יהל, עם זר וורדים אדומים כדם בידו
האחת וידו השניה נשלחה אלי, מחבקת אותי ומקרבת אותי אליו.

נישקתי אותו כל כך חזק, שהייתי בטוחה שפניו יישברו מעצמת אהבתי
אליו. הוא הסיט את פניו כך שהסתכל ישר אל תוך עיניי. לפתע
נסגרו עיניו ושפתיו התקרבו אל שלי. עצמתי את עיניי והתפללתי
שאני אדע מה לעשות. כך עמדנו בדלת והתנשקנו למשך חמש דקות ולא
יכולנו להתיק עצמנו אחד מהשניה.

"יהלי שלי! חזרת אלי!!!" קראתי משפתחתי את עיניי. אחזתי את ידו
הפנויה והובלתי אותו פנימה. לקחתי את הוורדים מידו, כשאני
מעירה משהו לגבי הרומנטיקה ומודה לו על הוורדים הכל- כך יפים.


לקחתי אותו לסלון. התריסים בבית כולו היו מוגפים בגלל החום של
אמצע יוני והבית היה נעים וקריר. הושבתי אותו על הספה בעלת שתי
הכריות והלכתי למטבח למזוג שתייה קרה ולחתוך אבטיח. כשחזרתי עם
מגש שעליו הכוסות, קערה, שתי צלחות ושני מזלגות, הנחתי את המגש
על השולחן והתיישבתי ליד יהל.

לא הייתי בטוחה לגמרי מה אני אמורה לעשות עכשיו. כל שידעתי הוא
שאני רוצה להיות אתו. רכנתי קדימה ונישקתי אותו בעדינות על
שפתיו, טועמת אותו. הרחקתי את עצמי כמעט בכוח והסתכלתי אל תוך
עיניו החומות החודרות והעמוקות. שיערו החום הקצוץ לקוצים היה
נעים למגע ידי ובשניה התמכרתי למגע זה.

התיישבתי לידו והתחלנו לדבר על כל הדברים הרגילים, לריב על
האסטרונומיה, לצחוק ולדבר סתם. הוא היה מקסים הרבה יותר משהיה
בכל הפגישות הקודמות שלנו, שכמובן היו אפלטוניות בגלל בטחוני
בעובדה שהגבר היחיד שאי פעם אוהב מאוהב בנערה אחרת. למעשה,
המגע היחיד שנגענו אחד בשניה היה להחזיק ידיים בפגישה השניה
שלנו.

אחרי הויכוח האחרון שאלתי את יהל "מה אתה רוצה לעשות עכשיו,
אהובי?" המילה "אהובי" נשמעה כה כנה הפעם. הייתי עייפה ופיהקתי
ארוכות, מסתירה את הפיהוק בשתי ידיי. יהל ראה אותו ואמר "את
הולכת לישון במיטה של הורייך ואני הולך לישון במיטה שלך."

"אבל יהל!!!" התקוממתי. הוא שם את אצבעו על פיו ואמר "ששש. את
הולכת לישון. בלי ויכוחים!". מה כבר נשאר לי לעשות?! נכנסתי
למקלחת של הילדות ותוך דקה או שתים יצאתי משם לבושה בכותונת
הסטן הלבנה שלי. "יש לך פיג'מה כאן, יהל?" שאלתי אותו. "כמובן!
אני נשאר פה שבוע. איך אפשר לישון בלי פיג'מה?!" הוא ענה
בטבעיות.

לשמע מלים אלה קפצתי על יהל בשמחה, מחבקת אותו וממטירה עליו
מטר נשיקות עסיסיות על פניו. "יהלי!!! אתה באמת נשאר כאן
שבוע???" קראתי. "ברור, מתוקונת, אני לא אשאיר אותך לבד בבית
בלי מישהו שיבשל לך ושיבוא לקחת אותך מבית הספר!" הוא קרא.

הוא השכיב אותי על המיטה וכיסה אותי עד שרק הראש שלי היה מחוץ
לשמיכה. הוא נישק אותי ואמר לי לילה טוב ואחר כך הלך בשקט
למיטה שלי. הוא נשכב עליה והלך לישון.

כשקמתי הוא כבר היה ער והכין לי שוקו חם ולעצמו הכין קפה חם על
חלב.  הוא ראה שהתעוררתי וקרא "או, בוקר טוב, מתוקה! איך
ישנת?" אני עניתי לו עדיין חצי ישנה, מחייכת "טוב מאוד ואתה?"
הוא הסתכל עלי, משועשע ואמר "מצוין!" בקול חצי צוחק. "מה אתה
צוחק?!" התרעמתי. "זה בכלל לא מצחיק! אני כרגע התעוררתי
וירדתי לראות אם רק חלמתי שאתה פה."

הוא ניגש אליי וחיבק אותי חזק. החיבוק שלו נתן לי הרגשה של
ביטחון כה גדולה. נישקתי אותו על לחיו וראיתי את השוקו.
"שוקו!!!" קראתי. "תודה, מתוק!". ישבנו בסלון ושתינו כל אחד
מכוסו שלו ודיברנו שוב על אסטרונומיה. הפעם אחזתי בידי עט
ומחברת ורשמתי הערות.

למדנו את תורת היחסות של איינשטיין. לפתע יהל אמר לי  "קדימה,
קטנה. הגיע הזמן לשעורי בית!" הרמתי את מבטי אליו מהדף ואמרתי
לו "אבל יהלי!!! אני לא צריכה כבר לעשות שעורים!!! עוד פחות
משבוע וחצי נגמרים הלימודים!!!" יהל הסתכל בי, חצי משועשע ואמר
"את חושבת שהגעתי לאן שהגעתי עם חשיבה כזו?! עכשיו לכי ותכיני
את שעורי הבית שלך!" מול טיעון שכזה נותרתי חסרת מענה ורק
אמרתי "כן, יהלי!" והתיישבתי להכין את שיעורי הבית שלי.

יהלי ישב לידי וקרא לו להנאתו מספר על תורת היחסות של
איינשטיין ממנו לימד אותי בזמן שהתעניתי עם שיעורים בהיסטוריה,
מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים. הסתכלתי עליו מדיי פעם, על החיוך
הנסוך על פניו בשעה שהוא קורא בספר פיזיקה כאילו היה זה ספר
רומנטי. כשהערתי לו הערה זו הוא פשוט פטר אותה מעליו ב"כן,
לפעמים פיזיקה היא אכן רומנטית!" מהיר.

אחרי שסיימתי את שיעורי הבית לקח אותי יהל לטיול ארוך ברגל
סביב למקום מגוריי. הסתכלנו על הנוף הירוק מסביב, טיילנו יד
בידד וקיווינו שנישאר תמיד ביחד. ראינו את השמש שוקעת מעל
העצים והתנשקנו עד שהיא נעלמה.

למחרת בבוקר ישב יהלי ליד המיטה של הוריי והסתכל עלי בשנתי.
משהתעוררתי, שאל אותי אם יש לי העדפות לגבי מה נעשה באותו
היום. ה"לא" הנחרץ שלי שנאמר אגב התמתחות בריאה הפליא את יהל,
שציפה ל"כן" חזק.

הוא התיישב על המיטה, לידי, מלטף אותי קלות בפלג גופי העליון,
מנשק את עיניי, שפתיי וצווארי. הוא לחש לי חרש על אוזני
"עיריתי, אני אוהב אותך, מתוקה.". קמתי והלכתי לצחצח שיניים
והלכנו לשתות בפינת האוכל. "אני שונאת את ימי שבת!" הערתי.
"למה, מתוקה?" התפלא יהל. "פשוט בגלל שבדרך כלל זה יום המריבות
אצלנו בבית." באה התשובה הקרה.

כך בילינו יחד את יום שבת בטיולים בסביבה, בדיבורים. לבסוף
הגיע הזמן לישון והוא שוב השכיב אותי לישון. הרגשתי שהוא לא
אומר לי משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. בבוקר, כשקמתי, הילקוט
שלי היה מוכן, כמו גם השוקו והקפה. יהלי ישב על קצה המיטה
ונישק אותי בכל הפנים שלי "הגיע הזמן לקום, יפתי. זמן ללכת
לבית הספר, עירית."

יהלי הסיע אותי לבית הספר במכוניתו הקטנה אך המהירה וישבתי
לידו בגאון חושבת "הסתכלו עלינו! אני החברה שלו! אני שלו! אני
אתו!" בדרך אספנו שתי חברות שלי, מיטל ורווית. הן הסתכלו עלי
בתדהמה ושאלו עם עיניהן "זה הוא???" הנהנתי בגאון והצגתי אותן
בפניו.

אחרי שיהל הוריד אותי בבית הספר ונסע, מיטל ורווית אמרו לי
"עירית, הוא מדהים! הוא פשוט יפה!" הסמקתי קצת כשהסכמתי איתן
והלכנו שלושתנו ביחד לכיתה. עד סוף היום מיטל ורווית דאגו שכל
הכיתה תדע על החבר החדש שלי וכמעט כל אחד ניגש ובירך אותי
ב"מזל טוב!".

בצהרים יצאתי מהכיתה אחרי השיעור האחרון, התיק על גבי, מאושרת
שהיום נגמר ואפשר לחזור הביתה ליהל. פתאום נתקלתי במישהו
ומלמלתי סליחה. כשהרמתי את ראשי שוב נדהמתי. "יהל!!! מתוקי!!!"
חיבקתי אותו חזק. מכיוון שיצאתי ראשונה מהכיתה, היה לשאר חברי
כיתתי העונג לפגוש את יהל, למרות ששפתותינו היו צמודות לכמה
שניות טובות בנשיקה לוהטת.

גם המורה שלימדה בכיתה הכירה את יהל והצגתי אותה בפניו. הייתה
זו המורה לפיזיקה, המורה האהובה ביותר עלי בבית הספר, שהייתה
במקרה גם המחנכת שלי. יהלי ניהל אתה שיחה ארוכה הן על פיזיקה
והן עלי. כשדיברו עלי, הסמקתי נורא ויהל חיבק אותי חזק בין
ידיו ושוב הרגשתי בטוחה.

כך עבר לנו השבוע במהירות אדירה, שבוע מלא אהבה ותשוקה בוערת
שחזרה ללא מענה. (אחרי הכל, מי צריך צרות?!). כך הגיע יום שישי
ונפרדנו לפני שהתרחקת מהמכונית. הנשיקה שלנו הייתה מדהימה
וארוכה, מלווה בלחישות אהבה מצדנו ובלחישות קנאה מצד שאר
הילדים.

כשנאלצנו להיפרד התחלתי לבכות ויהל אמר "תגידי, עירית, אני אי
פעם אכזבתי אותך?! חכי בסבלנות. עוד יהיו לנו ימים כאלה. די,
אל תבכי, קטנתי. יהיה בסדר, חומד.". היה לי קשה לעזוב את יהל
וללכת לכיתה, לשיעור.

ההורים חזרו וראו בית מסודר ומצאו ילדה ישנה במיטתה, מכורבלת
סביב כרית. מה שהם לא ידעו היה שזו הייתה הכרית עליה ישן יהל
שלי. אני עצמי הייתי כה מותשת מהבכי, עד שישנתי כארבע שעות.
כשהתעוררתי, צלצל הטלפון ושמעתי את יהל אומר לי בוקר טוב
מנומנם.

שוב עברו לנו השבועות והחופש הגדול הגיע. הפעם נסעתי אני אליו,
עם תיק בגדים גדול. מה שההורים לא ידעו הוא שלקחתי אתי גלולות
ו"גומי מגעיל" כמו שקראתי לזה. מצאתי סוף כל סוף את מה שיהל
רצה. מה שמנע ממני למצוא את הנושא קודם היה העובדה שהיה קשה לי
להבין עד כמה הוא אוהב אותי.

משהגעתי אליו הביתה, הנחתי את התיק שלי ליד המיטה ואמרתי לו
"הפעם אנחנו ישנים באותה מיטה ואין לך על מה להתווכח." הוא
הסתכל עלי וראיתי את התשוקה בעיניו. אמרתי לעצמי מזל שאני כבר
שבוע וחצי על הגלולה והוצאתי מהתיק גומי מגעיל אחד. השכבתי את
יהל על המיטה והתיישבתי עליו. בלי לחשוב פעמיים שקענו במערבולת
של תשוקה, מוגנים מכל סכנה.

כך עברו להם הימים, כשאנחנו לומדים, מדברים, מטיילים ועושים
אהבה. החגיגה המשיכה ואף נעשתה גדולה הרבה יותר באחד הערבים.
היום התחיל כרגיל, אבל בערב יהל לקח אותי למקום האהוב ביותר
עלי וטיילנו בו. משהגענו לנקודה שהכי אהבתי במקום, הוא כרע ברך
לפני והוציא קופסא כחולה עטופה בקטיפה, סגורה עם סרט ורוד קשור
יפה.

עוד לא עיכלתי את התדהמה הענקית של קבלת קופסא כזו, הנחית עלי
יהל את המכה השניה. "עירית, הינשאי לי והיי שלי עד עולם" אמר
לי יהל, בעיניים זוהרות. הבטתי בו ואמרתי "בהחלט אנשא לך ואני
תמיד הייתי שלך!". עיניי הדומעות נסגרו ונישקתי אותו חזק.

נישאנו לאחר שנה של לימודים ואהבה  וחיינו בביתו. יום אחד יהלי
הגיע הביתה ומצא אותי מכינה אוכל. "מה שלומך, חומד?" אמר. "אני
בהריון" אמרתי לו בפשטות. הוא לא קלט. לרגע אמר "אה, יופי"
והתחיל לצאת מהמטבח. פתאום הוא קלט מה אמרתי לו, רץ אלי וחיבק
אותי חזק. "מה המשחק הזה, בת שטן קטנה שלי?!" שאל, המום.

"זה לא משחק, יהל. זו עובדה." יהל הסתכל עלי וראיתי שהוא מאושר
לגמרי. הוא הסתכל בתוך ידו וכשהסתכלתי גם אני ראיתי מעטפה
חומה. "לא, יהלי, הם לא יכולים לבקש ממך לצאת למילואים עכשיו!"
יללתי. "אין ברירה, חמודה. אני חייב." באה התשובה הקרה. "לכמה
זמן? לאן?" שאלתי. "לחודש, ללבנון." ענה לי.

צעקת ה"לא!!!" שלי גררה אחריה בכי היסטרי שלי ושל יהל. ישבנו
ביחד ובחרנו שמות לתינוק או לתינוקת, הבטן הגדולה שלי מאלצת
אותי להישען אחורה בכסא. בחרנו ב"יונתן" לבן ו"אמרי" לבת.
למחרת נסע יהלי שלי צפונה, לאחר שנפרדנו בנשיקה ארוכה
וב"להתראות, מתוקונת שלי" ו"להתראות, יהל".

בפעם הבאה ששמעתי את שמו של יהל היה לילה, בערך שתים עשרה
בלילה. אני כבר הייתי בחודש התשיעי והתנדנדתי כמו שיכורה אל
הדלת. בחוץ עמד אדם במדים. "גברת נס?" שאל. "כן", עניתי. מיד
התחלתי לצרוח, בלא שאמר מה קרה. הוא לא היה צריך להגיד מה קרה.
הכאב שבר אותי. נפלתי לרצפה המומה. ברגע אחד איבדתי את בעלי,
אהובי, החבר הכי טוב שלי והמורה הכי טוב שהיה לי אי פעם. הכאב
היה יותר מדיי בשבילי.

כשהתעוררתי, מצאתי עצמי בחדר לבן מסויד יפה, לידי הייתה שידה
עליה היו מונחים פרחים. הבנתי איפה אני והסתכלתי על בטני. תודה
לאל, התינוק עדיין שם! חשבתי, בהקלה. ישבתי במיטה ופתאום כאב
עצום פילח את בטני. הגיע הזמן, ידעתי. קראתי לאחות.

אחרי בערך עשר וחצי שעות החזקתי ביד תינוק ותינוקת מושלמים.
משראיתי אותם פרצתי בבכי תמרורים. "אני רוצה את יהלי! אלה
הילדים שלו! הוא צריך לראות אותם!" קראתי. האחיות מסביבי פרצו
אף הן בבכי, משום שכולן הכירו את הסיפור שלי. ישבתי והינקתי את
הילדים שלי. כשנסעתי הביתה במונית חשבתי על החדר שלהם ותהיתי
עם הוא מסודר.

"בוודאי שהוא מסודר," אמרתי לעצמי. "הרי אני ויהל סידרנו אותו,
שבוע לפני שנסע." כשהגעתי הביתה, ראיתי שאכן כך הדבר. הנחתי את
התינוקות, אחד במיטה והשניה בעריסה. אצטרך לקנות עוד מיטה.
חשבתי. לפתע התחלתי לבכות שוב. הרי יהל היה הממונה על הצד
הכלכלי מבין שנינו. ועכשיו מה יהיה?! איך אגדל את ילדיי בלא
עזרתו?!

עברתי יום אחרי יום, צופה בהתפתחות של ילדיי. ראיתי אותם גדלים
למצוות, נישאים ומביאים ילדים משלהם לעולם, אבל מעולם לא
נישאתי שנית. הכאב היה עצום וגדל יותר עם כל יום שחלף.