אני רואה אותם כל יום. מתקרבים, נוגעים, קרוב, אבל ממש, ונוח
להם ככה.
ואם אקח אותה, ואשים אותי במקום, זה לא, זה לא עובד.
אז אני ממשיכה, ומחכה, ליום שבו ההחלפה תתבצע וכולם יחייכו,
אני אחייך.
אני אכנס לסרט הנע הזה. מנופפת לשלום לעולם שלי, המקורי, נכנסת
אליהם, חלק מהם.
אדבר בשפתם, אצא איתם, מותאמת, אבל תמיד, תמיד פעימה תזכיר לי
בכאב, את העולם שהתייתם ממני.
פה אפשר לנשום, רק מסגרת התלתלים הזאת, הבטוחה, מדברת, ולא
לוקחים לי את המילים.
הכל נשאר טהור, יבש ,עצור, סגור.
יש רגעים שבהם אני סתם ממציאה את הרצון, שלא בטוח יש בי, להיות
שתיים.
אני אומרת שתיים כי שניים זה לא מרגש, וזאת לא המטרה, שם על
הסרט הנע, אוחזת בידו ומעליי רשום "היא", כמה זה אחרת אם זה
שתיים. מסתכלות אחת על השניה בחיוך מרומז, ורק שתיהן יודעות,
מזנקות... לא. גם שם אני לא רוצה להיות.
אני רוצה את הלא מובן, רק שם אני מרגישה שיש לי מספיק מקום.
ושאף אחד לא יגיד לי שהוא היה שם לפניי.
אני יודעת על מה הם מדברים. הדבר הזה שהם שונאים בי. אני
מרגישה שגם אני שונאת, וכשהדבר צף ועולה, משתלט לי על הפה, גם
אני שונאת אותו. אבל אני זה לא זה, לא יכול להיות. נו, דיי,
אני לא מורכבת, אני זאת שמסבכת, הרבה יותר ברור לי כשמסובך.
עצוב לי עכשיו.
המצב הזה, של השלמה עם העובדה שאני לא נמצאת בלב שלהן.
מתגעגעת (למה שלא קיים?).
כי היא לא אמרה שהיא הולכת, וגם בשלב ההליכה ממש, מסתובבת אליי
ומכחישה, לא, אני לא הולכת, אני פשוט מתנהגת כמו שאת יודעת
שאני מתנהגת....  דווקא זה מרגיש שהלכת, ולקחת גם את האהבה
והאכפתיות שהיתה לי, שנתיים של חברה, איפה אני מוצאת אותן..
ועכשיו, את חלום, סגור. אם בא לי, אחלום עלייך, אבל בסוף אני
אתעורר, תעשי מה שתעשי, כוחותייך מוגבלים למצב החלום בלבד, לא
תצאי משם, המציאות ריקה, ריקה מאנשים רעילים.
אני מתנערת מהמצב הזה, והוא חוזר ונדבק אליי, אולי בשלב הזה,
הקצר, עד שהוא מגיע, אני צריכה לברוח.