יש לי משהו להגיד והוא נתקע.
הוא יוצא ופוגע,
יותר ממה שרציתי,
יותר ממה שהתכוונתי.
בכלל לא רציתי שיפגע,
בכלל לא התכוונתי ובכל זאת,
הוא בשלו,
פוגע.

רק ניסיתי להגיד שכואב
לי, שאני רוצה אתכם
איתי, פה.
ואפפחד לא הבין, כמו תמיד.
אפפחד גם לא ידע,
מה באמת רציתי,
למה באמת התכוונתי.

לא רוצה כלל לדבר,
כשכל מילה- יוצאת קטועה,
כשכל משפט- מתגמגם.
רק להוריד את הלשון הזו,
ששולטת בחיים ובמוות,
ששולטת בי.
את האצבעות שמקלידות במהירות,
את המילים הללו.

ראיתם פעם צעקה,
מתוך מקלדת אפורה?
ראיתם פעם שאגה,
מתוך פה של נערה?
ראיתם פעם אותי,
מבקשת עזרה?

ובתוך כל השאלות הללו,
אני מוצאת את עצמי.
בלי צעקה, בלי שאגה,
בלי עזרה.