[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני זוכרת את שתי החברות הראשונות שרכשתי, בטרום חובה - ליהי
ותמר. צמרמורת קלה עוברת בגוף שלי. הן בטח קיימות עכשיו. לא
חושבות עליי בכלל. רחוקות. עסוקות בשלהן. אני זוכרת טוב - הן
היו הפרטנריות שלי לחגיגת ימי הולדת - תמיד היינו חוגגות כל
הגרופה ביחד - אני והן. עצוב לחשוב על זה שהקשר לא נשמר. עוד
יותר עצוב להכיר בעובדה שאני נתקעת בעבר שלי. תמיד העדפתי
לחיות את העבר שלי מאשר את העתיד. העבר תמיד נראה לי כאופציה
הבטוחה. האמת, רק העבר הספציפי. העבר, שאני חיה בו כעת, אינו
מהווה אופציה בטוחה בשבילי יותר. ליתר דיוק, הוא מהווה בשבילי
זיכרון מסולף היטב - זיכרון סובייקטיבי. אסופת מחשבות
אופטימיות ותמימות. אז אותן חברות, אינן עוד. אינן עוד חלק
מהחיים שלי.



ואני נזכרת באוייבת הראשונה שלי, שרכשתי. חבל שאיבדתי אותה
כאשר הפכתי אותה לחברה הכי טובה שלי. אני זוכרת את כל הבעיות,
שהיוו חלק בלתי נפרד מהחיים שלה; הגירושין של ההורים שלה,
השיגעון, שתקף את אמא שלה בעקבות הגירושין והנכות של אבא שלה.
היא היוותה חלק מרכזי מהחיים שלי במשך 3 שנים. אני זוכרת שיום
אחד הגעתי אליה, וראיתי שהם מנקים את משקופי הדלת. שאלתי אז את
אחותה הגדולה, "בשביל מה כל זה? פסח עבר מזמן". שלחו אותם
לקיבוץ - את כל ארבעתם. ואני זוכרת שבכיתי, כמו שלא בכיתי על
אף-מבחן, כמו שלא בכיתי על אף-ריב, כמו שכבר מזמן לא בכיתי.
היא עזבה. כמעט לא שמרנו על קשר. מדי פעם היא היתה באה לבקר,
אבל מעבר לזה - נדה. ולאט לאט, כמו אשלייה, שמתנפצת בהדרגתיות,
התנפץ גם הקשר האמיתי הראשון שלי. התנפץ. בבת-אחת, נשארתי
לבדי, שוב. גם האוייבת הראשונה שלי נטשה את חיי, והותירה בי
שברירי זיכרון, שעדיין קיימים. שברירי זיכרון, שעתידם להיעלם
עם הזמן.



תומר, הידיד האמיתי הראשון שלי. זיכרון מתוק. שיער בלונדיני,
עיניים כחולות. משום מה אף-פעם לא הייתי מאוהבת בו. הרגשתי
אליו אהבת טהורה של ידידות בלבד. כ"כ אהבתי אותו. אפילו לא
הרגשתי שום רגשות אשמה על כך שהיינו אצלו בבית ושכבנו ביחד
במיטה. דווקא בגלל שהבנתי שזה כ"כ טהור. היינו נפגשים כל יום,
והרגשנו יותר ביחד מאשר חברים. היינו ילדים בני 8 בלבד, אך
נקשרנו אחד לשנייה בטירוף. היינו הולכים לטיולים ליליים בחוף
של בת-גלים, מנהלים שיחות נפש, צוחקים. היינו כ"כ ביחד. מסתבר
שהכל היה טוב יותר מכדי להיות מציאותי, וגם השלב הזה בחיים שלי
עבר, כאשר תומר הכיר חברים חדשים. ומה איתי? אתה בטח שואלים.
אני נשארתי עם אותה מציאות של, "זה טוב, כל עוד זה נמשך". לא
יודעת להגיד איך הרגשתי. זה לא כאילו שהתנתקתי ממנו לגמרי.
פשוט לא היינו ידידים יותר.  



תקופות, חשבתי. עוברות ונעלמות כשם שהן צצו. בכיתה ה', צצה
ילדה, שאותה הכרתי עוד מימי היסודי. אף-פעם לא חשבתי עליה כעל
חברה אופציונלית. היא הגיעה, משום מקום, כאילו בתור מושיעה.
מוותרת על הכל, למעני. מורן, שמה. נהפכה להיות החברה הקרובה
ביותר שלי ב-1.9.1997, סיימה את תקופת כהונתה בשנת 2001. תקופה
מכובדת, לכל הדיעות. עם מורן, במשך כל השנים האלה, לא היה יום
שלא העברתי בשיחת טלפון, ואפילו יותר מזה - בפגישה אחה"צ.
היינו קרובות משהו. קשה לי להגיד עד כמה אני יכולה לסלף את
המציאות ולהניח שזו היתה עוד תקופה מדהימה. קל יהיה לי יותר
לדרג אותה תחת, "התקופה המשמעותית כמעט בחיים שלי". איתה עברתי
את כל חוויות ההתבגרות הראשונות - בנים, איפור, בגדים - הדברים
הרגילים. אני זוכרת שבתקופה זו של החיים שלי הייתי ביישנית
להחריד. פחדתי נורא מההיפתחות החדשה לבנים, מההתפתחות המהירה,
שבה כל העניינים רצו. פחדתי. אפילו הרגשתי אשמה על כך,
שכשהלכנו ברגל לים בימי הקיץ, בחורים, שגדולים מאיתנו בכמה
שנים טובות, צפצפו לנו וצעקו, "כוסיות!" הרגשתי, בראש
ובראשונה, מושפלת. הרגשתי לא מוכנה. היינו יוצאות למועדונים
ביחד, מתלבשות הכי חשוף שרק יכלנו, כדי למשוך תשומת לב. על אף
היותי ביישנית לא הבעתי התנגדות לבחור החמוד הזה, שניסה להתחיל
איתי בכיתה ח'. אריאל קראו לו. הקשר איתו כמובן לא היה רציני.
ספק הקשר, ספק אני. אני עדיין הייתי ילדה, שרוצה להישאר ילדה.
דווקא בגלל ההיחשפות הפתאומית הזאת, עד כיתה ט' בכלל לא חשבתי
על דברים, שהם מעבר למחשבות תמימות של ילדה בכיתה ו'. כנראה
שהתבגרתי לאט. מורן, בחיים שלי, היוותה את החלק של "ההתבגרות
הנאיבית", שחלפה עם הזמן. מורן, כשם שהתחילה עימי את דרכה, גם
המשיכה - לדרך, שאותה לא רציתי להמשיך. רציתי ללכת בדרך חדשה.
וכצפוי, גם עימה נותק הקשר בהדרגתיות משוועת. אולם חייבת לציין
אני, שהיה הרבה יותר קל.
שלום, מורן.



סוף כיתה ט', ופגשתי אותה. נערה תמימה, ביישנית ומופנמת בשם
ליאור. ההיכרות שלנו היתה דרך האינטרנט. היכרות מוזרה מדי
לחברות מעמיקה, אם תשאלו אותי. ליאור ניחנה בכישרון מדהים
בציור. ישר עם היכרותי הקצרה עימה ידעתי עליה דבר אחד לבטח -
לצייר, היא יודעת. מבחינתי, החברות שלי עימה היתה מעין פריצת
דרך לעולם האמיתי. פריצת דרך לקראת המושג הזה, "לחיות". היא
היתה החברה הכי טובה שלי, ובוא זמנית האוייב הכי גדול שיש.
תקופת החברות עימה יכולה להתקטגר כ"התקופה שבה נחשפתי לחיים".
ואני לא יודעת אם בגללה, או שזה היה מגיע לא משנה מה. שתינו
יחד מימשנו את כל תקופת ההתבגרות, שחלפה טרם עת. יחד הרשינו
לעצמינו לנסות הכל - במלוא מובן המילה. אז נכון שסבלתי גם
מהקשר הזה, ונכון שהוא לא יכול להיחשב כמושלם, אבל הקשר הזה
הוא שהוציא אותי סוף סוף מהבועה שחייתי בה המון זמן, והוא זה
שלימד אותי הרבה על החיים. במידה מסויימת, אני מרגישה כמו
קהלת; למד וניסה המון דברים בחיים, ואח"כ הסיק מסקנות. הקשר
ביני לבין קהלת, דווקא, הוא קשר של היפוך. אני דאגתי תחילה
להסיק מסקנות ורק אח"כ לבחון את החיים. כזאת הייתי והיני. אני
מניחה שאת המסקנות הסופיות אני ארשום בצוואה שלי או במכתב
ההתאבדות (למקרה שתהיה לי סיבה). גם הקשר שלי עם ליאור מתחיל
לדעוך לאט לאט ומתקרב לסיומו - קשה להגיד שבהרגשה ממצה. אולי
במקרה הזה האשמה מוטלת עליי - אולי אני לא מספיק אינטליגנטית
ומוכשרת כדי להתמודד עם מה שכ"כ קשה לי. המפתיע הוא שאני
בן-אדם של אתגרים. מדהים איך שעוד קשר בחיים שלי עומד להסתיים,
ואני אפילו לא מרגישה בחסר.



אז, הם היו שישה - נשארתי אחת, אם סופרים גם אותי. כל החברים
שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רדיו במה

תשובה לשאלה
הפופולרית: "מה
נשמע?"


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/03 10:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מרי בלדי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה