מנעול הדלת המגושם חרק במקצת כאשר סבב המפתח בתוכו. ג'ונתן
ברייס נכנס לדירת הסטודנטים המסריחה שלו, השליך את תיקו בכניסה
והתיישב בכבדות על הספה המוכתמת כתמי צ'ילי ובירה שעמדה בחדר
הקטן.
מתווך הדירות קרא לחדר הזה "סלון" אך ג'ונתן חשב שמן הראוי
יהיה לקרוא לו פשוט "חדר קטן". אחיו ג'ורג' הציע שיקראו לו
בארני.

ג'ונתן הדליק את הטלוויזיה. הוא דחס לראשו (ולדפי הפוליו שלו)
כל כך הרבה מידע היום והוא היה זקוק לטימטום משווע.
סדרות טלוויזיה אמריקאיות היו, בעיקרון, מה שהוא חיפש.
כאלו, משום מה, לא היו בנמצא.

הוא כיבה את הטלוויזה ובהה בקיר. היה שם כתם גדול, ירקרק.
הוא רטן.
הוא המשיך לרטון עוד זמן מה עד שמצא שדבר זה גורם לו כאב ראש.

הוא נשכב על הספה והביט אל התיקרה.
היו שם עשרות כתמים ירקרקים קטנים, זיכרונות מחורפים גשומים.
הוא עצם את עיניו. הכתמים הירקרקים עוד ריצדו מולו.
הוא היה זקוק למנוחה.
לימודי הארכיאולוגיה בקולג' על שם סנט ג'והן בקימבריג' היוו,
לצערו, את עיסוקו היחיד כבר שנה שלמה.
כבר שנה שהוא עסוק בלימוד אובססיבי, נוטש את חבריו ואת שעות
השינה שלו.
כבר שנה שהוא לא צפה בסרט טוב (למען האמת, הוא חשב, מה זה בכלל
סרט טוב ולמה אף אחד לא סיפר לו שיש כזה דבר?).
כבר שנה שהוא לא הלך לקונצרט או הצגה.
כבר שנה שהוא לא עשה סקס.

למה בחר ללמוד דווקא ארכיאולוגיה? הוא לא ידע.
הוא זכר בבירור את יום ההרשמה שבו קיבל את רשימת הקורסים
מודפסת על נייר כחלחל, את הפארק הציבורי שבו עבר בדרך לבית
הוריו לשם קבלת עצה, ואולי גם קצת אוכל.

אימו המליצה לו לבחור בהוראה ואביו טען שהוראה זה מקצוע
לנקבות.
אחיו ג'ורג' הציע לו לנטוש את כל הרעיון ולהצטרף לעסק השרברבות
המשפחתי.
אביו אהב את הרעיון וטען ששרברבות זה מקצוע לגברים. אימו שאלה
מדוע, אם כך, הוא עוסק בזה.

ג'ונתן קם מהספה. הוא קם מהר מדי וזה עשה לו סחרחורת.
"אר-כי-או-לו-גיה" הוא הימהם בזמן שניסה להתייצב.
הוא ניסה לפרק את המילה ככה שיכל.
"אררררר-כייייי-לווווו-גיייייה".
הוא לא חשב שהוא יצטרך ממש ללמוד את זה...
הוא הלך לכיוון המטבח וחיפש משהו לאכול.

מכיוון שהמקרר היה ריק (מלבד גוש אפור שעיר שלא היה ברור עם
הוא העלה עובש או נולד ככה) נאלץ ג'ונתן למלא אחר חובותיו של
כל רווק הגר בדירה משלו ולצאת לקניות.
מאחר שנוכח שארנקו ריק כמו המקרר (מלבד העובדה שבארנקו לא היה
גוש אפור אלא סיכה משרדית וכמה כרטיסי אוטובוס משומשים) הוא
החליט ללכת לבית הוריו.


לבית הוריו של ג'ונתן, כמו לכל בית, יש יתרונות וחסרונות.
היתרונות הם בכך שהוא ממוקם בסביבה נוחה - לא רחוק מדירתו של
ג'ונתן, הוא גדוש בזיכרונות נעימים עבורו ותמיד יש בו אוכל
בשפע.
החיסרון הוא ג'ורג' ואוסף הזוחלים והחרקים שלו הממוקמים בעלית
הגג.

ג'ונתן נכנס לבית ומצא את אימו במטבח, מדברת בטלפון. היא שאלה
אותו בתנועות ראש וידיים אם הוא רעב.
בזמן שאכל נכנס ג'ורג' בתחתוני הבוקסר שלו למטבח.
הוא הוציא פחית בירה מהמקרר, התיישב אל מול ג'ונתן והתחיל
להמהם.
הוא הימהם במשך כשתי דקות עד קלט ג'ונתן שהוא מהמהם את סונטה
לאור הירח של בטהובן.
"תגיד ג'ורג'" אמר ג'ונתן, בתקווה שלא יתחרט על שאלה זו אח"כ,
"מה אתה מזמזם לך שמה?"
ג'ורג' חייך חיוך מתחכם. ג'ונתן שנא את החיוך הזה שלו, חיוך
אינטילגנטי עלק.
אביהם נכנס למטבח, הוציא אף הוא פחית בירה והתיישב גם כן.
"שמעת פעם על ביטהובן?" שאל ג'ורג', במבטא בריטי מלכותי מזוייף
לחלוטין.
"כן." אמר ג'ונתן "אבל לא חשבתי שאתה שמעת עליו"
"ובכן, 'תה מזלזל מאוד באח'שך." ג'ורג' חבט את פחית הבירה על
השולחן וקם.
"עזוב אותך ג'ורג', ביטהבן זה לנקבות" אמר מר ברייס ולגם לגימה
מהבירה.
"זה בטהובן, לא ביטהובן" אמר ג'ונתן.
"גם הוא" השיב מר ברייס נחרצות.

ג'ונתן קם, הושיט את הצלחת לאימו. "זה היה מצויין." הוא ניסה
את מזלו "חבל שאת לא יכולה לבוא ולבשל לי כל יום..."
כרבע שעה מאוחר יותר היה המקפיא בדירתו של ג'ונתן מלא בקופסאות
פלסטיק שבתוכן ממבחר תבשילי אימו.
אם לפחות נגזר עליו ללמוד, עדיף שזה יהיה על בטן מלאה.








תם ולא נשלם.