את עוצמת עין, ישנה, ומעבר להרים ועמקים-
עשרות קילומטרים מפרידים.
אני חושב, לאן נעלם האיש הרגיש שבתוכי?
חשבתי שלבבות לא נפרדים.
אני מסתכל מלמעלה
מראה כה תמים מתחתי
ישנה ולא מבינה,
מה קרה שהוא נבלע באדמה?!

ואני מחפש את עצמי,
איך יכולתי להתעלם,
איך יכולתי לפגוע בה,
לאן נעלמו רגשותי?
אז אנחנו נכנסים למערה חשוכה,
לתוך האדמה מובילה.
והנה במקום קר זה את פינת החום אני מוצא,
את תיק רגשותי ממלא.
יוצא לקרב, לכבוש את לבך מחדש אני דורש.
כי את לא לבד, לאותם ייסורים אני מועד.

ויום חדש מפציע,
סערת רגשות את לבי מחזירה ושרידי קרב זורמים בעורקי.
ואנו בונים חומות ומגדלים כי הריבים רק מתעצמים!
במצור הבא לא ניפול אנו אומרים, ניתן לאהבתנו להוביל.
וכן, אני רואה אור בקצה המנהרה, תראי לאן הובילה אותנו האהבה!

ואני חוזר אליך,
למראך ישנה,
בוכה!
פגועה!
ואני מזיל דמעה...
אך אני יודע בבטחה,
את אהבתי מצאתי- אהבתי היחידה.
את.